נושאים חמים

דעה: אל תעשו דוקטורט!

ההחלטה המקצועית הכי שגויה שעשיתי בחיי הייתה לעשות דוקטורט בתקשורת באוניברסיטה העברית. וכעת, 11 אלף תלמידים מתחילים את לימודי התואר השלישי, כאשר באקדמיה הישראלית יש פחות מ-7,000 משרות בשבילם. תעשו לבד את החשבון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"ז, אוניברסיטת תל אביב. אוקטובר 2016 (ראובן קסטרו)
הסטודנטים מגיעים ליום הראשון ללימודים באוניברסיטת תל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

בין 300,000 הסטודנטים שהתחילו לאחרונה את לימודיהם האקדמיים ישנם גם 11,000 תלמידים לתואר שלישי. למרבה הצער, הסטודנטים המשכילים ביותר הם גם המנותקים ביותר מהמציאות. בהנחה שלימודים אינם נעשים רק לשם שמיים אלא גם לשם פרנסה - הדוקטורנטים מקדישים בממוצע 10 שנים מחייהם (שלוש שנים לתואר ראשון, שנתיים-שלוש לתואר שני ועוד ארבע-חמש שנים לתואר שלישי) רק כדי למצוא את עצמם עם סיכוי אפסי למצוא תעסוקה במקצועם, כי בכל האוניברסיטאות והמכללות בישראל מלמדים פחות מ-7,000 מרצים. אפילו אם כולם ילכו לעולמם במפתיע – זה לא יספיק כדי לסדר משרה לכל הדוקטורנטים שחולמים לעמוד על הפודיום.

כמובן, דוקטור איננו חייב לעבוד דווקא באקדמיה. הוא יכול לעבוד בחברת תרופות (אם למד למשל ביולוגיה), בבנק (אם למד בכלכלה), או להיות מורה בתיכון (אם הוא נמנה על הסטודנטים לתואר שלישי שעושים את תאריהם במדעי הכלום – ממגדר ועד פילוסופיה). ואולם, בשביל להיות מורה בתיכון, לבורנט בחברת תרופות, או אנליסט בבנק - לא צריך תואר שלישי. תואר שני, ואפילו תואר ראשון, מספיקים בהחלט.

ראש מפלגת יש עתיד, ח"כ יאיר לפיד. אוקטובר 2016 (AP)
התחיל לימודי דוקטורט, אפילו שאין לו תואר ראשון. יאיר לפיד (צילום: AP)

אז מה עושים הדוקטורים שאינם מצליחים להיקלט באקדמיה בישראל? חלקם – כמוני – יוצאים לגלות ומלמדים באוניברסיטאות בחו"ל. אחרים – כמו חברי הטוב לספסל הלימודים ג' - עובדים במשרה ארעית במשכורת רעב במכללות ומשלימים את הכנסתם הצנועה בהרצאות מזדמנות לקשישים בבתי אבות ובעבודות סמי-אקדמיות כמו תרגום מאמרים. ישנם גם מי שתופסים יוזמה – כמו חברתי א' למשל שפתחה עסק לכתיבת עבודות סמינר לסטודנטים עצלנים. גם א', גם ג' וגם אני היינו פעם דוקטורנטים מבטיחים לתקשורת. היו לנו אמביציה, כשרון, ניסיון בהוראה ופרסומים מדעיים, אבל לא היה לנו מזל וכנראה גם לא הדעות הפוליטיות הנכונות כדי לתקוע יתד באקדמיה בישראל. אמנם מצבי טוב יותר ממצבם של ג' ו-א' שנפלטו כמעט לגמרי מהאקדמיה, אבל אם מישהו היה אומר לי לפני 20 שנה שאני סוחט את טיפות דמי האחרונות ומסיים את הדוקטורט רק כדי להיות פרופסור בעולם השלישי – הייתי אומר לו שהוא הוזה.

הדבר שאני הכי גאה בו בקריירה האקדמית הלא מאוד קצרה שלי הוא שלא הכשרתי אפילו דוקטורנט אחד. לא חסרו מועמדים מתאימים שרצו ללמוד אצלי, אבל ידעתי שבמקרה הטוב לא מחכה לדוקטורטים הללו עבודה כשיסיימו את הלימודים. במקרה הרע, העבודה שיקבלו תהיה על חשבון העבודה שלי ולא תהיה מפנקת במיוחד: פרופסור מתוגמל היטב (כמו שאני הייתי באוניברסיטת אריאל) מרוויח 25,000 שקלים ברוטו לחודש. מתכנת מתחיל מרוויח יותר, ואפילו אחות סיעודית ותיקה עם ציון פסיכומטרי של פחות מ-500 מתקרבת לסכום הזה.

האוניברסיטאות הישראליות חושבות שדווקא שווה לעשות דוקטורט ומנסות לפתות סטודנטים בדיבורים ריקים מתוכן על תקן לכל דוקטור ואסיסטנט אישי לכל פרופסור (תאמינו לי כי הייתי שם וראיתי איך עובדת אמנות הפיתוי). האוניברסיטאות רק לא מספרות מה המוטיבציה שמאחורי הפיתוי: 15% מהתקציב שהאוניברסיטאות מקבלות מהמדינה (דרך ות"ת) למחקר מותנה במספר הדוקטורנטים. לכן, ברור שיש להן אינטרס שהמספר הזה יהיה גבוה. פחות מעניין את האוניברסיטאות מה שיקרה לדוקטורנטים החרוצים אחרי שיסיימו את לימודיהם. מבחינתן, הם יכולים לפתוח עסק לכתיבת סמינרים לסטודנטים עצלנים, להעביר הרצאות בנאליות לקשישים רדומים, ואפילו לרוץ לראשות הממשלה כמו יאיר לפיד (דוקטורנט לשעבר באוניברסיטת בר אילן).

אני משתדל להימנע מלתת המלצות לצעירים ששואלים אותי לעתים קרובות מה ללמוד ואיפה. זה לא בגלל שאין לי דעה, אלא משום שאינני רוצה לקחת אחריות – אפילו עקיפה – על חייהם של אחרים. לכן, כאשר סטודנט מצטיין לתואר ראשון או שני שואל אם כדאי לו להמשיך ללמוד לדוקטורט לחפש עבודה נורמלית, אני עונה שההחלטה המקצועית הכי שגויה שעשיתי בחיי הייתה לוותר על לימודי רפואה באוניברסיטת תל-אביב רק כדי לעשות דוקטורט בתקשורת באוניברסיטה העברית.

אמיר חצרוני הוא פרופסור לתקשורת בטורקיה