נושאים חמים

"ברגע האמת התפרקתי": הכאב של משפחות האומנה והילדים המאומצים

את מי אוהבים יותר? הפרידה מההורים הביולוגים מצלקת את הנפש, והחזרה אליהם מטלטלת את הלב. מבט מבפנים על הסערה הרגשית שעוברים משפחות האומנה והילדים המאומצים. "את מטפחת ונאבקת כמו לביאה, והוא שלך. מצד שני הוא לא, כי יום אחד יכולים להגיד לך ביי. אנחנו שקופים"

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
ילד עצוב משחק עם צעצועים (ShutterStock)
בישראל יש כיום 3,200 ילדים במסגרת האומנה, המקבלים חום ואהבה אצל 2,400 משפחות (צילום: ShutterStock)

"את לא ממש מבינה מה תרגישי ברגע הזה של הפרידה. הבנתי שהם הולכים ממני, אבל ברגע עצמו זה קשה, קשה, קשה. יש ליווי והכול בהדרגה, אבל ברגע האמת התפרקתי. התנפצתי כמו זכוכית. נכנסתי לחדר הריק וחודש שלם לא הפסקתי לבכות".

מ', בת 52 מדרום הארץ, פתחה את לבה ואת ביתה לילד אומנה שלוש פעמים, ועשתה זאת ביחד עם בעלה ושלושת ילדיה הביולוגים. ילדי אומנה הם ילדים שלרוב סובלים מהזנחה או התעללות, והוריהם אינם מסוגלים לגדל אותם. הם מקבלים אצל מ' ושאר משפחות האומנה חום, רגישות, נדיבות לב, השקעה ואהבה ללא תנאי. ואותן משפחות באמת עושות זאת ממניעים ערכיים של חסד טהור. אך אומנה היא מטבעה פתרון זמני, ובמבחן המציאות חוות משפחות אלה והילדים עצמם טלטלה כבדה ברגעי הפרידה.

"עברנו כבר פעמיים פרידה. אחת קורעת והשנייה פחות, כי נמצאים בקשר הדוק, אבל בכל הפרידות ברור לנו שכולם במערכת הופכים את היקום למען טובת הילדים ולרוב יש 'האפי-אנד. בפעם הראשונה הגיעו שני תינוקות בני 5 חודשים ושנתיים. האימא הייתה בתמונה אבל הם לא רצו לראות אותה. בכל מפגש במרכז קשר נצמדו חזק לחולצה שלי והיה צריך ממש לקרוע אותם מעליי כדי להעביר לאם. הם נהגו לקרוא לי אימא ותמיד תיקנתי אותם, והדגשתי שאימא היא זו שהם יצאו מהבטן שלה והיא כרגע חולה ויחזרו אליה כשהיא תבריא", מספרת מ'.

"הם נשארו אצלנו שנה וחצי ואז הועברו לאימוץ. בימים הראשונים לפרידה הייתי מרוסקת. עברתי ליד טיטולים והתהפכה לי הבטן כאילו שאני ילדתי אותם. אחר כך גם הבנתי שהתינוק היה מחפש אותי. זה קשה. ביקשתי פסק זמן. נשמתי, ואחרי תקופה חזרתי לעצמי ולקחתי שתי בנות אומנה מדהימות בנות 5 ו-3, שגם נשארו כשנה וחצי, אבל פה כבר היה סוף שמח. האם השתקמה ועבדה, ורק לאחר תקופת הסתגלות ארוכה, המון שיחות וליווי, הרשויות החזירו אליה את הבנות. פה הכאב היה אחר. זו עדיין פרידה אבל היא שמחה. הן חזרו למשבצת הטבעית שלהן ועד היום אנחנו בקשר מצוין איתן ועם האימא, מגיעים לשבתות וחגים וברור לי שזו סגירת המעגל הנכונה ביותר".

בישראל יש כיום 3,200 ילדים במסגרת האומנה, המקבלים חום ואהבה אצל 2,400 משפחות. נכון להיום עדיין קיים מחסור במשפחות אומנה, וכ-40 ילדים ממתינים לבית חם. המשפחות הללו יודעות מראש כי מדובר בפתרון זמני, וכי השאיפה של כל גורמי הרווחה היא להחזיר את הילד לבית הוריו לאחר שיקומם.

חוק האומנה שנחקק השנה הסדיר לראשונה את הזכויות והמעמד של משפחות האומנה, ילדי האומנה ואת יחסיהם עם הוריהם הביולוגים. החוק קובע כי מסגרת האומנה היא זמנית וכי "זכותו הטבעית של ילד היא לגדול בבית הוריו, ואם הוצא ממנו - לחזור אליו", אך החוק אינו מחייב פעולות לשיקום ההורים מרגע הוצאת הילד מביתו. היעדר שיקום מקטין את הסיכוי לשינוי התנאים שהובילו להוצאת הילד מידי הוריו הביולוגיים ולכך שיוכל לחזור אליהם. משפחת האומנה מלווה את הילד בדרך כלל שנים ארוכות, והיא והילד חיים באי ודאות מסוימת עד גיל הבגרות העצמאית, גיל 18. שם מגיעה התלבטות מחודשת.

הנער איתן עם אילה וצפריר אושפיז, משפחת האומנה שלקחה אותו תחת חסותה (לירון מולדובן)
"בדיונים המשפטיים אין להורי האומנה Say, אנחנו שקופים". אילה וצפריר אושפיז עם איתן (צילום: לירון מולדובן)

איתן הגיע למשפחת אושפיז מהיישוב להבים בגיל 4, לאחר שהוצא מביתו לבית ילדים ואז לאומנה. כיום הוא בן 17 וחצי. אמו האומנת אילה התמודדה בכל שנה עם החשש שאיתן יחזור לביתו. "הכי קשה היה לי עם חוסר הוודאות. את מגדלת, ישנה איתו במיטה, מטפחת ונאבקת עליו כמו לביאה והוא שלך לכל דבר. מאוד מוקדם הבנו שאם לא נחוש טוטאליות בהורות לא נצליח. את מחליטה שהוא שלך, אין דילמות. אבל מצד שני, הוא לא. כי יום אחד יכולים להגיד לך ביי. בדיונים המשפטיים אין להורי האומנה"Say" , אנחנו שקופים והרגשתי המון פעמים שהוא לא בשל מספיק לחזור. אני חשה שהמשימה של משפחת אומנה זה לתת לילד פגוע יציבות ואמון בעולם, כאשר את בעצמך לא במקום הזה. יש פה פרדוקס. לא תוכלי להבטיח לו שתמיד יהיה איתך".

איתן מכיר את החששות של אמו, אבל מעיד שגם הוא וגם אילה מרגישים שאין באמת ממה לחשוש. גם עכשיו, כשהוא בוגר ומצוי בקשר עם הוריו הביולוגים, מבחינתו הדברים מאוד פשוטים - יש לו שתי משפחות והוא מאוד שלם. "זה כמו לשאול ילד איפה תרצה להיות, אצל אימא או אבא", מסבירה אילה. "לילדים אלה תמיד יש רצון לרצות את ההורים הביולוגים בתת מודע. לאיתן אף פעם לא הייתה דילמה. על אף שהוא נפגש עם הוריו החל מגיל 13, הוא יודע שהבית שלו פה ולא באף מקום אחר. יש לי עדיין רגעים שמקננת בי תחושה שילד הקסם הזה, שהוא שלי לכל דבר, יום יבוא ולא יראה אותנו. אבל אני משחררת אותו. לא מדברת איתו על זה כדי לא להפעיל מניפולציה רגשית. הוא יודע שאנחנו מחויבים לו לנצח, גם כשנהיה קשישים. עכשיו, לקראת הצבא, הוא יחליט מה טוב עבורו".

הנער איתן עם אילה וצפריר אושפיז, משפחת האומנה שלקחה אותו תחת חסותה (לירון מולדובן)
""כשאילה וצפריר הגיעו בתחילה רק לביקורים בבית הילדים וחזרו לביתם, חשבתי שאכזבתי". אילה וצפריר אושפיז עם איתן (צילום: לירון מולדובן)

הסיפור של איתן כמו של רוב ילדי האומנה בארץ, הוא סיפור הצלחה. הרבה מים זרמו מגיל 4 כשהגיע מפוחד וישן כל לילה בחיקה של אילה, ועד לנער החסון שהוא היום, המתבטא ברהיטות ורגישות, נחוש להתגייס לשייטת ומנתח את חייו בתבונה. "בתור ילד הבנתי מהר מאוד שאני צריך למצוא משפחה", הוא מעיד. "כשאילה וצפריר הגיעו בתחילה רק לביקורים בבית הילדים וחזרו לביתם, חשבתי שאכזבתי. חשבתי שלא רוצים אותי כי לא הייתי מספיק טוב. גם מאוחר יותר, כשאתה כבר בבית בטוח וחם כל הזמן קיים הפחד הזה שלא תהיה מספיק טוב ויזרקו אותך. מפטפטן גדול הפכתי לשתקן כדי לא לפלוט משהו בטעות, ומאוד רציתי שזה יהיה הבית הקבוע שלי".

איתן הוצא מביתו בשל סיכון מידי בבית. עד גיל 4 הוא הספיק לחוות טלטלות ומשברים, ואובדן בכל כך הרבה מובנים והצלקות עדיין שם. "חוויתי כל כך הרבה געגוע ופרידה בחיים, שהלב שלי מחק את האפשרות הזאת". הוא מסביר, "בתור ילד, חוויתי פרידות מההורים הביולוגים, אחר כך מבית הילדים ומהמדריך שכל כך אהבתי. וכל הזמן התגעגעתי. הגעגוע המצטבר הזה לא עוזב אותך. מתישהו הבנתי שזה לא עובד. זה לא עוזר לי, והאדם שאני מתגעגע אליו לא באמת חוזר, אז המוח שלי עשה מחיקה. היום לא קיים בי געגוע לכלום".

היה חשוב לו לדעת שהוריו נלחמו עליו. שלא ויתרו. "הם חיפשו אותי יום ולילה בכל העיר. ואז מצאו אותי במקום המסתור. המנהלת שם ראתה שהם נחושים ונתנה להם צ'אנס ובמקום אימוץ שלחו אותי לאומנה". כיום איתן מבקר בבית הוריו אחת לשבוע ולא מדמיין אפילו חיים ללא אילה וצפריר ואחיותיו האומנות. "בהתחלה כילד, כל הזמן העדפתי את הביולוגים, אבל אז הבנתי שלא צריך לבחור. אם הייתי גדל בעיר בה נולדתי, הייתי אדם אחר לגמרי, ואם אני והוא היינו נפגשים, אני חושב שלא הייתי מת עליו. היום אני מבין שריאלית זו ההחלטה הכי נכונה. גם אימא ואבא מזכירים את זה כל ביקור ואמרים: 'תודה לאל על אילה וצפריר, מזל שאתה שם ולא פה'".

הנער איתן עם צפריר ואילה אושפיז, משפחת האומנה שלקחה אותו תחת חסותה (לירון מולדובן)
"אני בוחר בשני בתים ושתי משפחות". אילה וצפריר אושפיז עם איתן (צילום: לירון מולדובן)

עד כה איתן לא ישן בבית הוריו. בצבא, זה יהיה קצת יותר מורכב. "לא תתרחש כאן פרידה כי התקווה לשוב הביתה לא קיימת עוד. אני בוחר בשני בתים ושתי משפחות. אחרי גיל 18 אני עדיין אהיה באומנה, למרות שיכול לעזוב, ובצבא אני אגיע שבת אחת לאומנה ושבת לבית הביולוגי. אני לא חושב על בחירה בין שניהם כי ברור לי שזה בכלל לא על הפרק".

על מה שעבר עליהם בדיונים בבתי המשפט בכל שנה הוריו האומנים לא סיפרו לו. אילה מבקשת להעביר מסר לבתי המשפט ולרשויות ולתת למשפחות האומנה יותר סמכות. "אתה שקוף כמעט. אין לך יכולת החלטה בדברים הכי פשוטים כמו ריטלין, נסיעות לחו"ל ועוד. ואני אומרת כבר הוצאתם, עשיתם החלטה כל כך קשה וכמובן נכונה מאוד, אבל תנו לנו לבנות אותו. זה תהליך ואסור שיזורז, צריך להגיע לילד חזק ויציב ובשל מספיק, ורק אז לבדוק מוכנות של המשפחה הביולוגית לקשר וחזרה".

אילה מספרת שאיתן היה שואל המון על נושא השבי בעקבות חטיפת גלעד שליט. הטריד אותו למה ההורים הביולוגים שלו לא מתאמצים מספיק כדי להציל את הילד שלהם. "עניתי לו בנרטיב של הצלה ובסיפור משה בתיבה, כדי שיאהב אותם, יבין אותם ולא יכעס. היום הוא יודע כבר שכולם נלחמו על העתיד שלו".

חיבוק (ShutterStock)
"ההצלחה של כולם היא כשהילד חוזר למשפחה הביולוגית" (צילום: ShutterStock)

בפברואר האחרון עבר חוק האומנה החדש בעבודה קשה ויסודית של המשרד לשירותים חברתיים, ארגוני האומנה, המועצה לשלום הילד וחבר הכנסת קרין אלהרר. סוגיות רבות כגון הסמכות ההורית, קרובות לפתרון.

"זו פעם ראשונה שיש התייחסות של המדינה וניתן גיבוי וסמכויות להורי אומנה בהחלטות היומיום. מספרת אורית עמיאל, מנהלת שירות האומנה במכון סאמיט. "עד כה לא הייתה להם שום דעה וסמכות וזה היה שמור רק לביולוגים. הצלחנו להאריך את גיל האומנה עד לגיל 21, כי אנחנו יודעים שגם בצבא ואפילו אחר כך, ילד עדיין זקוק למשפחה ותמיכה. ובנוסף הוקם מנגנון דיווח דיסקרטי עבור הילדים עצמם. 86 אחוז מהילדים שלנו חסרי עורף משפחתי ולרובם אין בית לחזור אליו בגיל בגרות. התמיכה הכספית וגם הליווי לבית האומנה נפסקים בגיל 18 והם בדילמה פנימית. רוב הילדים והמשפחות רואות בו בית לחיים, אין בכלל שאלה, אבל קיים איזשהו קונפליקט רגשי ומתגנבת מחשבה שלא להיות לנטל, סך הכול זה לא אימוץ ולא מחויבים כביכול".

רשויות הרווחה ביחד עם מסגרות האומנה ערות לסוגיית הפרידה ולקושי שאיתה ומעניקים רשת תמיכה וליווי רחבה בתהליך שמתחיל כשנה וחצי לפני גיל הבגרות. "יש הכנה רגשית, המון שיחות פרטניות ומשפחתיות, מציפים רגשות ומשוחחים עם המשפחה על המקומות הכואבים, וכמובן עם הילד. אנחנו בוחנים היטב האם הוא בשל וברוב המקרים אנחנו מגלים שלא, והוא עדיין זקוק למסגרת משפחתית תומכת", מסבירה עמיאל.

שלווה ליבוביץ, מפקחת ארצית למשפחות אומנה במשרד לשירותים חברתיים, סבורה שאין שמחה כהתרת הספקות. "ההצלחה של כולם היא כשהילד חוזר למשפחה הביולוגית. צריכים לשאול כל הזמן מה טובת הילד וזה לכל הדעות בית קבוע. אנו מודעים לקושי שבפרידה אפשרית, וכל הדרך מעבירים הדרכות ומפרשים את זה גם חווייתית - מדמים סיטואציה של עזיבת ילד האומנה ביחד עם משפחת האומנה והאחים בבית, וממש חווים את זה. אבל אין ספק שרגע האמת הוא קשה ויש בו משום האובדנות".

אמא מלווה את בתה ליום הראשון בגן (ShutterStock)
"מציפים רגשות ומשוחחים עם המשפחה על המקומות הכואבים" (צילום: ShutterStock)

"כבר בגיל שמונה ראיתי את הצד המכוער של החיים"

במקרה של סשה האומנה הצילה את חייה כשהייתה בת שמונה, וכן את חיי אחותה יוליה.

"לצערנו לא צריך רישיון כדי להיות הורים. כבר בגיל שמונה לא הייתי ילדה מבפנים. ראיתי את הצד הכי מכוער של החיים והבנתי שאין על מי לסמוך. אני זוכרת אלכוהול, סמים ואלימות קשה", נזכרת סשה. "ערימות בגדים, לכלוך ולא היה אוכל. אחר כך הבנתי שהשכנה דאגה לנו לאוכל. במקרה הטוב היה חשמל. יום אחד דפיקה בדלת ולקחו אותנו. אבא אפילו לא אמר שלום. נסענו בשתיקה של פחד מפני מה צפוי, חוסר ידיעה. הגענו למשפחת ליפשיץ במיתר ופגשנו את שלושת הילדים שלהם ופתאום הרשתי לעצמי להיות ילדה. צחקנו והשתוללנו כמו שילדים אמורים. המשפחה הזאת בנתה אותי ואת אחותי. אם הם לא היו אני לא הייתי פה. זה כזה פשוט. החזרה הביתה בכלל לא עלתה על הפרק. הם לא היו יציבים. בתור ילד יש בך תקווה ואתה רוצה להאמין שאתה רק אורח בבית האומנה, אבל עם השנים אתה מבין שזה הבית. אין אחר ותודה לאל על כך".

יוני בוגט, מנכ"ל מכון סאמיט ופסיכולוג במקצועו, סבור שאין באמת פרידה באומנה. "המצב של הילדים קשה מאוד, יש להם כמיהה כל הזמן להורים הביולוגים גם אם הם עשו לו דברים נוראים, וזה בריא. כל הכעס מופנה להורי האומנה או למדריכים. וכשמופיע כעס אמיתי על ההורים האומנים רק אז אנחנו מבינים שנוצר קשר אמיתי, כי הילד יכול להשליך עליהם את הרגשות. תפקידנו הוא להכניס ודאות במקום בו אין ודאות. למשל במקרה של איתן ואילה אנחנו רואים שיש פה עבודה מופלאה של אימא. כי כשאנו אוהבים אנחנו לא רוצים להיפרד, אלא להפך, שואפים ליותר קירבה. ופה אילה משחררת את איתן ואומרת שהיא מבינה שבגלל האהבה הגדולה שלה אליו עליה לתמוך בו אם ירצה לחזור להוריו, זה אומר שכל התהליך הצליח. ועובדה, איתן אינו מוותר על אילה וצפריר".

"היה לי מקרה של הורי אומנה שהשקיעו המון בילד והאמינו שהשופט עשה טעות כשהחזירו להוריו, ובהתחלה הם הפנו כעס מאוד גדול כלפיי וכלפי הרשויות. תמכנו בהם ואמרנו שעכשיו התפקיד שלהם הוא לחבק אותו ולשלח אותו באהבה. ובאמת אחרי כמה חודשים של הפנמה הם לקחו שוב ילדי אומנה אחרים. כלומר, לא משנה כמה נדגיש שזה סידור זמני, זה מאוד קשה לכולם. ולפעמים יש תסכול, אבל בסוף מוצאים כוחות חדשים וכיום הם בקשר רציף עם הילד לצד המשפחה הביולוגית".

משפחה (ShutterStock)
"לא משנה כמה נדגיש שזה סידור זמני, זה מאוד קשה לכולם" (צילום: ShutterStock)

משרד הרווחה משקיע 230 מיליון שקל בשנה לסיוע ותמיכה במשפחות האומנה ומעניק לכל משפחה תקציב חודשי להוצאות גידול הילד, וזאת במטרה שהאומנה לא תהפוך לנטל כלכלי על המשפחה. המשרד מממן את כל צרכיו הפיסיים והרגשיים של ילד האומנה, החל מטיפולים רפואיים וטיפול רגשי, וכלה בחוגים ושיעורים פרטיים. המשפחות שזוכות לשמש כמשפחות אומנה, עוברות במסגרות האמונות על הנושא כמו עמותת "אור שלום" או "מכון סאמיט", קורס להכשרת משפחות אומנה וגם ילדיהם זוכות לסדנת הכנה לקראת קליטת ילד חדש בבית. עובדת סוציאלית של הארגון מלווה את המשפחה לכל אורך הדרך, ומסייעת בפתרון קשיים ודילמות בתהליך האומנה. עם קליטת הילד או הילדה במשפחה חדשה, זכאי אחד ההורים גם לחופשת לידה על פי חוק.

"משפחות אומנה זה סיירת מטכ"ל של החברה האזרחית", אומרת ליבוביץ, "אין מעורבות גדולה מזאת. אתה בתוך זה 24 שעות, 365 יום בשנה ולא רק ההורה, אלא כל המשפחה. לצערי אחוז הילדים החוזרים בישראל נמוך מדי ועומד על כ-25-30 אחוז. ברגע זה ממש מחכים לבית חם כ-40 ילדים. יש מאגר משפחות, אבל ההתאמה פה היא סוג של אמנות ואומנות. צריך המון ידע, המון גורמים ולמצוא את המשפחה עם התכונות והכוחות המיוחדים שיענו על הצורך המסוים של הילד. יש מקרים אמנם מעטים, שזה לא צולח, וזה התפקיד שלנו להחליף את המשפחה ולעשות היערכות מחדש. טובת הילד פה היא הגורם המכריע. תהליך ההתאמה כולל התאמה בדת, בקרבה, התאמה לצרכים של הילד, ללא עבר פלילי כמובן, הכנסה קבועה ועד גיל 55. יש גם זוגות חד מיניים, גם הורים יחידנים, וגם מודלים שונים של משפחה במאה הנוכחית".

לעתים קרובות קליטת אחים קלה יותר מקליטת ילד אחד

ב"מכון סאמיט" ובעמותת "אור שלום" פועלים בימים אלה לצרף אל משפחת האומנה משפחות חדשות, במטרה למצוא לילדים בית חם. בניגוד לתפישה הרווחת, לעתים קרובות קליטת אחים קלה יותר מקליטת ילד אחד, שכן יש להם זה את זה, דבר המחזק אותם, מקנה להם ביטחון רב ומקל מאוד על תהליך גידולם. משפחת אומנה היא המסגרת הקרובה ביותר לתא משפחתי תקין ובריא, חם ואוהב, ועל כן חשוב מאוד למצוא לילדים הללו מסגרת משפחתית. ילדים שלא תימצא להם משפחה, עלולים לאבד את ההזדמנות האחרונה בחייהם לגדול בתוך משפחה, עם אימא ואבא, חום ואהבה.

בנוסף, מחקרים מצביעים על כך שהתמורה שחוות משפחות האומנה וילדיהם היא עצומה לתא המשפחתי שלהן. נמצא שמשפחות אלו מופעלות מערכיות גבוהה מאוד ויש בהן לכידות גדולה וחוסן נפשי עצום. באופן לא מודע, פתיחת הלב והבית לילד אומנה מכניסה הביתה נתינה ודוגמה אישית, מסייעת ביכולת לדבר על קשיים ולהיפתח, ומאפשרת חסד גדול וקשר יוצא מן הרגיל. משפחות האומנה מספרות גם הן על תחושת סיפוק עצום מהתהליך, ועל הזדמנות חשובה לאין שיעור לנתינה ערכית.

שיר הפתיחה של הסרט "טרזן" נקרא "שני עולמות, משפחה אחת". טרזן ילד הג'ונגל, הוא גם ילד האדם, והוא שייך לשני עולמות – זה של הציוויליזציה וזה הפראי. בהתחלה הוא לכאורה נקרע בין שניהם, אבל בהמשך הסרט שני העולמות הופכים למשפחה אחת. "אין מילים שיוכלו לתאר דמעות של אימא או לרפא לב שבור. החלום איננו, אך במקום בו יש תקווה מישהו קורא לך". הקטע הזה מתאר בדיוק רב את חייהם של ילדי האומנה. יש להם לכאורה שתי הוויות, שני עולמות שייכות, אבל הם חיים בהרמוניה כמו משפחה אחת.

משפחות המעוניינות לשמש משפחת אומנה לילדים מוזמנות ליצור קשר:

מכון סאמיט: טלפון 02-5631350, אתר המכון www.summit.org.il

אור שלום: טלפון 03-5417000, מייל Omna@orr-shalom.co.il