בסוף השבוע האחרון פורסם כי המדינה מגבה בפני בג"ץ את החלטת המפכ"ל, רוני אלשיך, להשאיר בתפקידו את מפקד יחידת להב 433, ניצב רוני ריטמן, למרות חשדות מבוססים נגדו על תקיפה מינית של קצינת משטרה אחת או יותר. מאז 2013, הועלו חשדות על הטרדות ותקיפות מיניות נגד לא פחות משמונה קציני משטרה בדרגת ניצב, וקצינים בכירים נוספים בדרגות נמוכות יותר. מגפת עבירות המין בצמרת המשטרה היוותה גורם מרכזי למשבר האמון של הציבור בה, ולדרישה למינוי מפכ"ל חיצוני שיוביל תהליך גדול יותר של ניקוי אורוות. היא גם סימנה את האפשרות שמשהו טוב דווקא מתחיל לקרות, כששבעה מהניצבים הופרשו משירותם. ואולם, מאז כניסתו של רוני אלשיך למפכ"לות המשטרה, האופטימיות לגבי התהליך הזה לא רק שהתפוגגה, היא נרמסה לחלוטין.
אלשיך פעל וממשיך לפעול לקידום קצינים בכירים שיוחסו להם באופן מבוסס פגיעות מיניות. כך למשל, ניצב-משנה אילן מור, שהודה והורשע בהטרדות מיניות של שתי שוטרות, מונה לנציג המשטרה בארצות הברית; ניצב-משנה קובי דוידיאן, שהואשם בהטרדת שתי שוטרות תחת פיקודו, מונה לתפקיד ראש מערך הבטיחות בלשכת המפכ"ל. אלשיך הגדיל לעשות כשהודיע בנאום חגיגי ביום האישה הבינלאומי, שהמשטרה לא תתייחס עוד לתלונות אנונימיות על עבירות מין. באמירה זו העביר מסר קולני וברור לשוטרות - אתן תסתמו את הפה.
המשטרה נותנת גב לעברייני מין בקרבה, לחלוטין על גבן של הנפגעות. גם אם פורמלית, הליך, התלונות האנונימיות עדיין קיים - כי יש גם חוק, ולא רק גחמות - אף שוטרת לא תעז לעשות שימוש במנגנון, ולכן אף שוטרת לא תעז להתלונן כלל. הן יודעות היטב מה יקרה להן אם יפתחו את הפה ויצמידו את שמן לתלונה. מסכת ההכפשות, הפגיעה בעבודה ובשמן הטוב, הפגיעה בכל אלמנט תקין של חייהן לא תיפסק עד שהן יתרסקו. זה קרה לאורלי אינס וזה קורה גם לאחרות.
אלשיך ממשיך לנקוט מדיניות עקבית שמיועדת להשתיק ולהקשות על נפגעות עבירות מין, ולהקל על העבריינים, כשהוראתו האחרונה למשטרה להפסיק לדווח לתקשורת - כלומר לציבור - על עבירות מין, מצביעה על תפיסתו המעוותת לגבי התופעה. אין פלא שזו האווירה שבה שוטרים מנצלים מינית מתלוננות שמגיעות לבקש עזרה מהמשטרה. אין פלא שזו האווירה שבה סוחבים מתלוננות, בעיקר על בכירי הממסד, לכיכר העיר ומבזים אותן עד שבירה והרס טוטאלי של חייהן. אין פלא שאף אחת לא רוצה ללכת להתלונן במשטרה. והסיפורים שאנחנו שומעות משוטרים בשטח על היחס למתלוננות - על כל עבירה, אבל במיוחד על עבירות מין - הם לא פחות ממסמרי שיער.
הסנונית הראשונה ליחסו המעוות של אלשיך לעבירות מין התגלתה כבר מיד לאחר מינויו, כשהחליט להשאיר בתפקידו את ניצב ריטמן, שנחשד בתקיפה מינית של קצינה ששירתה תחת פיקודו. מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים) המליצה, על בסיס ראיות מוצקות שכללו עדויות ראייה ובדיקות פוליגרף, להעמיד את ריטמן לדין, אך התיק הפלילי נגדו טויח. ריטמן אף הודה שנהג להעיר הערות מיניות בישיבות סגל פיקוד בכיר, ולא הוא ולא מפקדיו ראו פגם כלשהו בהתבטאויות כאלה. למרות כל אלה, החליט אלשיך להשאירו בתפקידו הבכיר, ואפילו הערה משמעתית לא נרשמה בתיקו.
לצופף שורות מול הכוחות הגדולים
נפגעות אלימות מינית גם כך מתייסרות בשאלה האם לשלם את המחיר האישי והחברתי העצום של תלונה וחשיפת סיפורן ברבים. כשבראש המערכת האמורה להגן על שלומן עומד מי שלא רואה בהטרדה ותקיפה מינית בעיה הפוגעת בסיכויי הקידום של קצינים בכירים, זה צריך להטריד את כולנו. מאוד. הגיע הזמן שהנושא הזה יעורר סערה ציבורית. הגיע הזמן לעשות משהו בקשר להתנהלות מצופפי השורות של המשטרה בנוגע לעבירות מין, והגיע הזמן לשים סוף לתרבות החסינות שהתפתחה שם, לא מעט בהובלתו של אלשיך.
המעט שאפשר לעשות הוא לצופף שורות בעצמנו - לעמוד מול הכוחות הגדולים והאפלים שמנסים להשכיח מהציבור את חומרת המצב. אנחנו, כציבור, צריכים לתמוך בנפגעות ובנפגעים האמיצים שנאלצים לעבור שבעה מדורי גיהינום כדי לקבל שבריר של צדק.
הכותבת היא משפטנית ופעילה פמיניסטית