ישאיר את העולם לרוסיה? ההתמסרות המדאיגה של טראמפ לפוטין

זהו את יוצא הדופן מבין האישים הבאים:

ריצ'רד ניקסון, רפובליקני - מתעמת בוויכוח פומבי עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב על יתרונות ארצות הברית מול ברית המועצות בהיותו סגן נשיא לאייזנהואר, לוחם תקיף במלחמה הקרה.

הסנאטור ג'ו מקארתי, רפובליקני - עושה קריירה דמגוגית מזהירה בכך שלטענתו הוא חושף את ממדי החדירה הסובייטית לתוך ארצות הברית, רודף קומוניסטים, שמאלנים ומשתפי פעולה עם ברית המועצות.

חבר בית הנבחרים ג'יי. פרנל תומס, רפובליקני - ראש הוועדה לפעולות אנטי-אמריקניות, חוקר החדירה הסובייטית להוליווד, שלח לכלא את אלה שהזדהו עם ברית המועצות.

נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, רפובליקני - מכנה את ברית המועצות "אימפריית הרשע", קורא למנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב להעניק חירות לתושבי הגוש המזרחי הקומוניסטי בנאום המפורסם "הסר את החומה (חומת ברלין), מר גורבצ'וב".

המועמד לנשיאות ארצות הברית מיט רומני, רפובליקני - אמר שרוסיה היא הסכנה הגדולה ביותר לארצות הברית.

המועמד לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ, רפובליקני - רואה בוולדימיר פוטין מנהיג גדול, אין לו שם בעיה עם זה שרוסיה תשלוט במזרח אירופה ובחלקים גדולים מהמזרח התיכון, בראש ובראשונה בסוריה, לא מתחייב להגן אוטומטית על בעלות ברית החברות בברית נאט"ו.

יש כל כך הרבה דברים בלתי אפשריים לכאורה במסע הבחירות הנוכחי בארצות הברית, עד שכמו בספר "מבעד למראה ומה שמצאתי שם", המשכו של "אליס בארץ הפלאות" המיתולוגי מאת לואיס קרול, אני נזכר בדו-שיח ההזוי הזה, ההופך מציאותי מדי יום ביומו, בין אליס למלכה הלבנה:

אליס: "אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים."

המלכה הלבנה: "פשוט אין לך הרבה ניסיון. כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר."

אז כך כולנו, זה שנה, ממדינאים דרך פרשנים ועד בוחרים אמריקנים ותושבי העולם שזהות האדם היושב בחדר הסגלגל תשפיע על כולנו – רואים איך מדי יום מתרבים הדברים הבלתי אפשריים. ובהם ההסכמה הלבבית, אם לשאול ביטוי דיפלומטי ותיק, או הרומן הסוער, אם נהיה בוטים יותר, בין ולדימיר פוטין לבין דונלד טראמפ, ומשמעויותיו.

לומר שטראמפ שובר את כל כללי המשחק בדיפלומטיה, או בניהול בחירות, יהיה לומר את המובן מאליו. מה שמדהים עוד יותר, היא התגובה, או ליתר דיוק חוסר התגובה, מצד מצביעיו. מצד אחד ישנו טראמפ הפטריוט, זה שיגדיל את התקציב הצבאי, זה הזועם על כך שהעולם בז לנשיא ברק אובמה הרכרוכי, זה שמנהיג את המפלגה שחרטה על דגלה פטריוטיות, עמידה קשוחה מול האויב (בעיקר ברית המועצות), עמידה איתנה לצד ידידים. כלומר, מפלגת הימין השמרני הפטריוטי. ואותו טראמפ, ואותה מפלגה, החיה כעת בפיצול אישיות - הרי חברי הסנאט והקונגרס מטעם הרפובליקנים, ודאי הממסד הוותיק, בהחלט רואים ברוסיה יריב, שלא לומר אויב - מתמסרת לטראמפ, ול"BFF" החדש שלו, וולודיה ממוסקבה.

אפשר לתהות מה חדש. הרי אובמה הגיע להסדר עם הקרמלין על הפסקת אש בסוריה, הוא לא שלח כוחות לאוקראינה כשרוסיה פלשה וסיפחה את חצי האי קרים. נכון. אבל כאן היה ריאל-פוליטיק, חלקי לפחות: אובמה במדיניות (המוטעית לחלוטין, אבל זה כבר לטור אחר) השאיר את סוריה לנפשה, התמיכה שלו בבעלי בריתו מעטה והססנית, וניסה להגיע להסדר עם רוסיה כי אינו רוצה לשלוח חיילים למזרח התיכון כדי שיחזרו בארונות מתים. עיראק אחת, שלא לדבר על אפגניסטן, הספיקה לו ולעם האמריקני. אוקראינה אינה חברה בברית נאט"ו, לארצות הברית ולאירופה אין מחויבות לצאת למלחמה למענה, על כן רק מטילים סנקציות כבדות על רוסיה.

ואולם, טראמפ הולך צעד קדימה, אפילו מזנק: הוא לא רק מנסה, כמו הממשל הנוכחי, להגיע להבנות עם רוסיה, כי אי אפשר להתעלם ממנה מאחר שהיא מעצמה חשובה, בין אזורית לגלובלית - הוא ממש תומך ברוסים.

וזה הבדל ענקי. אין לו שום בעיה עם זה שפוטין פולש לקרים. אין לו שום בעיה עם זה שפוטין פולש למזרח אוקראינה ומספח אותה הלכה למעשה. אין לו שום בעיה עם זה שרוסיה תשלוט בסוריה, או בחלקים נוספים מהמזרח התיכון. זאת מעבר להערצתו האישית לפוטין, אבל מאז ומעולם, למרבה הצער, היו כאלה שהעריצו מנהיגים חזקים רק על שום עוצמתם, האמיתית או המדומה.

הרבה מאוד נאמר בנושא היחסים הלא ברורים, בלשון המעטה, בין פוטין לטראמפ. אבל אין מדובר כאן רק במועדון להערצה הדדית בין שני זכרי אלפא. יש מעורבות רוסית, או לפחות פרו-רוסית, לטובת טראמפ, שהמרכיב המובהק ביותר שלה הוא חדירות של האקרים רוסים למחשבי המפלגה הדמוקרטית, והדלפת מיילים המביכים את הדמוקרטים - ורק אותם. ולא רק זאת, אלא גם חדירת האקרים רוסים למחשבי ועדות הבחירות במדינות מפתח - שזה כבר ניסיון בוטה של רוסיה להתערב בבחירות בארצות הברית. תקראו שוב את המשפט האחרון, לאט, כי שוב – זה בלתי נתפס שארצות הברית למעשה לא עוסקת בכך. זה לא שטראמפ לא מספק תעסוקה מספקת – מדי יום סיפור חדש שנעלם לטובת הבא, ובזמנים רגילים כל אחד מהם היה מהווה בסיס לחקירה, שלא לומר חיסול הקמפיין, אבל הוא רק פורח ומשגשג. ואם עוסקים במדיניות החוץ שלו, עד כה לפחות, זה היה בעיקר בנושא החומה המקסיקנית העתידית.

לא נחזור לכל ההיסטוריה הסבוכה והעוינת בין ארצות הברית לברית המועצות ויורשתה, רוסיה. מספיק לומר שגם כעת דוקטרינת ההגנה הרוסית מגדירה את המערב, ובעיקר את ארצות הברית, בתור האויב הפוטנציאלי. במקרה הטוב, מדובר לעתים על שותפות אינטרסים. גם ארצות הברית מצדה רואה ברוסיה יריב, שבמקומות מסוימים ניתן להגיע עמה לשותפות אינטרסים, במקומות אחרים אין ברירה ואי אפשר להתעלם ממנה ומהאינטרסים שלה. זה היה הקו מאז דוקטרינת הנשיא הארי טרומן, הדמוקרט, שסיים את מלחמת העולם השנייה והמשיך אצל כל הנשיאים ושרי ההגנה בימי ברית המועצות ועד רוסיה.

טראמפ הוא אחר. לחלוטין. הוא מתנער ממלחמת עיראק השנייה, בצדק כמובן. הוא אומר שיש להתרכז באמריקה ובעיותיה – לגיטמי. עם זאת, ובין אם הדברים נובעים מכך שזו דעתו המלומדת, בין אם מכך שהוא שוכנע בידי יועצו הקרוב פול מנפורט (שהתחלף בינתיים) שקיבל הון תועפות מגורמים פרו-רוסיים, בין אם, ויש הרואים בטראמפ התגלמותם של מי שנקראו בידי לנין וסטלין אידיוטים שימושיים – כלומר הפתיים מהמערב שתמכו בהתלהבות עיוורת בברית המועצות – יש סיכוי גבוה מאוד שמחודש ינואר יישב בבית הלבן, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מנהיג התומך ברוסיה ובמנהיג שלה.

זה עדיין נראה בלתי-נתפס, אבל אלה מילותיו של טראמפ עצמו. בתום מערכת בחירות הספוגה בין השאר בטביעות אצבעות המובילות להאקרים מטעם הקרמלין, ייתכן שנשיא ארצות הברית הבא יהיה אדם המוכן ורוצה להשאיר את העולם להובלתו של נשיא רוסיה. בפעם הראשונה זה 70 שנה נשיא ארצות הברית יהיה בדלן מוצהר. כבר כיום בעלי בריתה של ארצות הברית, מהמדינות הבלטיות ועד "צבא סוריה החופשי" אינם חשים ביטחון מלא, אם להתבטא בעדינות. תחת הנשיא טראמפ, אם ייבחר, העולם יהיה מעניין עוד יותר, וכולנו מכירים את הקללה הסינית העתיקה, המדויקת כל כך: "הלוואי שתחיה בזמנים מעניינים".

אם אנו כבר עוסקים בתיאוריות קונספירציה, אז אין ברירה וחייבים לשוב לכותרת הטור. בשנת 1962 יצא העיבוד הקולנועי הראשון לספר "המועמד המנצ'ורי" מאת ריצ'רד קונדון (בישראל הוא נקרא משום מה "השליח ממנצ'וריה"). בספר ובסרט מוצג חייל אמריקני שמוחו נשטף בשבי הצפון-קוריאני המנסה להתנקש באמצעות רובה צלפים בחיי המועמד לנשיא, כשאמו אגב היא המפעילה שלו, כדי שסגן הנשיא המיועד, אנטי-קומוניסט קנאי ומתלהם שדמותו מבוססת על דמותו של הסנאטור מקארתי, ייבחר במקומו. אותו אנטי-קומוניסט צעקן הוא בעצם הסוכן של מוסקבה המנסה להשתלט כך על ארצות הברית.

הסרט יצא לאקרנים מעט לפני הרצח של הנשיא ג'ון קנדי, שרוצחו, לי הארווי אוסוולד, היה במוסקבה. הרצח, כולל הסרט, היה חלק מגל הפרנויה ששטף את ארצות הברית אז. הרי ב-2016 לא ייתכן שהקרמלין ינסה להתערב בבחירות האמריקניות, ולסייע לאדם שנוח לו, להתמקם בבית הלבן. הלא כן?

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1