ב-21 באוקטובר 1956 יצאה מישראל משלחת בראשה עמד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ונלוו אליו הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס ומספר עוזרים. המשלחת הבכירה יצאה לצרפת, כדי להשתתף במפגש חשאי עם נציגי צרפת ובריטניה, במטרה להוביל מערכה משותפת נגד מצרים. כל מדינה וסיבותיה עמה. בן-גוריון ואנשיו נלקחו לווילה בעיירה סבר (Sevres) שליד פריז.
השיחות החלו למחרת ונמשכו יומיים, ובסופם נחתם חוזה בין שלושת המדינות שדן ביציאה לפעולה צבאית מתואמת נגד מצרים. לימים תקרא הפעולה "מבצע קדש". לנגד עיניה של ישראל עמדו מספר סיבות ליציאה למערכה: פשיטות כנופיות פדאיון שיטתיות ממצרים, הסגר ימי של מצרים על מפרץ עקבה ושינוי דרמטי במאזן הכוחות הצבאי בעקבות עסקת נשק סובייטית-צ'כית עם מצרים וסוריה.
הצטרפות צרפת למבצע הייתה מכריעה להחלטת ישראל לצאת למלחמה. שתי המדינות חתמו על הסכם גדול לאספקת נשק וצרפת הציעה לחתום ברית פוליטית וצבאית. תמיכת צרפת שירתה את האינטרס שלה לפגוע במצרים, אשר העניקה תמיכה צבאית ותעמולתית ללאומנים האלג'יראים ובמיוחד כתגובה להלאמת תעלת סואץ.
עם תום הוועידה, לאחר שהנציגים הבריטים עזבו את העיירה סבר, ולפני שהמשלחת הישראלית ארזה את חפציה ושבה ארצה, הרימו שתי המשלחות, הישראלית והצרפתית, כוסית ואיחלו להצלחת המבצע המתקרב. לאחר שבירכו, הוסיף מנכ"ל משרד הביטחון הישראלי, שמעון פרס "ולחיי דימונה".
המילים "ולחיי דימונה", עליהם דיווח בעבר העיתונאי יוסי מלמן, מסתירים מאחוריהן חזון ומעשה. חבר הכנסת לשעבר ומקורבו של פרס, הפרופסור מיכאל בר-זוהר, כתב ספר על יחסי ישראל-צרפת בשנים 1947-1963 ("גשר על הים התיכון") ולפני כעשור הוציא ביוגרפיה על פרס ("כעוף החול"). הוא מתאר את הרגע בו עלה לראשונה רעיון שיתוף הפעולה כ"רגע כמו בסרטים".
"בעת הוועידה בסבר ישבו באחד מחדרי הווילה דיין ביחד עם נציגים ממשלחות בריטניה וצרפת", אומר בר-זוהר. "באותה שעה ישבו בקצה של הסלון בווילה בן-גוריון ופרס ובקצה השני ישבו שרי החוץ והגנה הצרפתים. שר ההגנה היה ממש חבר בלב ובנפש של פרס. ואז שאל פרס את בן-גוריון: 'עכשיו?' ובן-גוריון ענה לו: 'לך'. פרס חצה את הסלון, עבר 'לצדו הצרפתי' של האולם ואמר: 'רבותי, אנחנו נלך אתכם למלחמה ואנחנו עלולים לעמוד בפני סכנת השמדה. אנחנו זקוקים להרתעה שימנע זאת'. כך הכול התחיל".
למרות שההישגים הצבאיים של מבצע קדש היו מרשימים, הרי שהוא לא הניב את המטרות המדיניות המיוחלות, ובוודאי לא עבור בריטניה וצרפת. אבל עבור ישראל הוא היווה "מנוף להקמת הכור הגרעיני בדימונה". כך חשף בעבר פרס בפני העיתונאי יוסי מלמן לעיתון "הארץ".
פרס שהיה אחד מתוך חבורה נמרצת בה הקיף עצמו בן-גוריון, היה לאיש הביצוע של המיזם הגרעיני הישראלי. צעיר בתחילת שנות ה-30 לחייו שנועד להיות דמות מפתח בהגשמת חלום שאפתני, שהיו רבים שהתנגדו לו, מבית ומחוץ.
מאז הקמתה של מדינת ישראל, חתר ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון לקדם פוטנציאל גרעיני, כדי להבטיח את קיומה של המדינה מול האתגרים הרבים שניצבו לפתחה. כשצל שואת יהדות אירופה מרחף מעל המדינה הצעירה שאך קמה, וההבנה של בן-גוריון כי יעדן של מדינות ערב הוא השמדתה של מדינת ישראל, המאמצים שעמדו בבסיס גיבוש תפיסת הביטחון הישראלית, הובילו למיזם הגרעין.
ראיית הסכסוך בעיניים ישראליות כהתמודדות בלתי סימטרית שבה ישראל היא הצד החלש ונחיתות ישראל במאזן הכוחות האזורי, קיבעו עמוק את התחושה כי "אסור שתהיה מפלה, כי אז זה נגמר", כפי שביטא זאת בן-גוריון, המחשה לתפישת עולם זו של בן-גוריון ניתן למצוא בציטוט המיוחס לו, ולפיו בשעה שהיה נכנס לחדרו ומתבונן במפת המזרח התיכון התלויה לרוחב הקיר היה אומר: "כל הלילה לא ישנתי בגלל המפה הזאת. מהי ישראל? כתם קטנטן אחד! נקודה אחת! איך היא תתקיים בעולם ערבי זה?".
בר-זוהר אומר כי "בן-גוריון ופרס הבינו כי ישראל מדינה קטנה, ושיום אחד צבאות ערב יגברו עלינו בשל הפער בגודל הצבאות, ולכן יש צורך לאזן זאת".
לדברי מלמן, מיזם הגרעין היה שייך לבן-גוריון. כל העיסוק במדע וטכנולוגיה העסיק אותו הרבה מאוד, זמן רב לפני שהנושאים האלה הפכו להיות חביבים על פרס. בן-גוריון חשב כיצד לרתום תחומים אלו כדי שיתרמו לביטחונה של ישראל.
לצד פרס בלט במימושו של הרעיון המדען ארנסט דוד ברגמן שהיה יועצו המדעי של בן-גוריון והיושב ראש הראשון של הועדה לאנרגיה אטומית, וכן המדען עמוס דה-שליט. והוא לא הרפה; הוא התמיד בנסיעותיו לפריס ואחרי עבודה מאומצת שארכה עשרה חודשים חתמו ממשלות ישראל וצרפת על שני הסכמים; אחד פוליטי, לפיו תספק צרפת לישראל כור מחקר גרעיני, והשני - הסכם טכני-מדעי לאספקת הציוד, הידע, החומרים, המהנדסים והטכנאים לבנייתו, שנמשכה עד 1960, עת הפך לכור פעיל.
פרס היה ממניחי היסודות לקשר האמיץ שרקמה אז ישראל עם צרפת. עדות לתפקידו המיוחד בקשר בין המדינות ניתן למצוא במה שהוגדר "ראיון מיוחד של עורך 'דבר השבוע' (מוסף שישי של עיתון 'דבר', א.א.) עם שמעון פרס".
הריאיון המיוחד נערך שלושה חודשים אחרי אותו הסכם שהניח את התשתית לתכנית הגרעין השאפתנית של ישראל. כמובן שעל כך לא היה אפשרי לכתוב אפילו ברמז באותם ימים. אבל ניתן ללמוד על קרבתו של פרס לממשל הצרפתי; "הרימותי את השפופרת", סיפר פרס לכתב, "הקול מן העבר השני דיבר בפשטות, בלי להתרגש: בוא לכאן ביום ב', ממשלת צרפת מעניקה לך את אות 'מפקד לגיון הכבוד'. היה בכך ביטוי נעלה להפגנת ידידות. לא ידעתי כיצד להגיב. פניתי לדוד בן-גוריון. 'מסור לבורז'ה מונורי (שר ההגנה הצרפתי, א.א) כי צרפת וישראל אחיות הן'".
פרס הציג בפני הכתב מכתבים שניתנו לו מידי ראשי השלטון הצרפתי ובהם מלות תמיכה יוצאות דופן במדינת ישראל. רק כעבור עשרות שנים ניתן היה ללמוד כי מאחורי התמיכה הבלתי מסויגת הזאת, סייעו הצרפתים בהנחת התשתית של המפעל בדימונה.
"פרס היה מאוד פעיל בנושא הגרעין", אומר מלמן, "לא רק כפקיד מבצע. הוא עשה זאת בהתלהבות ובהכרה שזה דבר חשוב". זה לא הלך בקלות ולעתים היו מהמורות שכמעט מוטטו את ההבנות בין המדינות. בר-זוהר מספר כי בדיוק ביום שבו הגיע פרס לפריס, כדי לחתום על ההסכמים בין המדינות, נפלה ממשלת צרפת, עוד בטרם הגיע ההסכם לידי חתימה.
"שמעון ישב מתוח ומרט את שערותיו", מספר בר-זוהר. לדבריו בן-גוריון כתב באותו יום ביומנו: "חבל ששמעון נסע לשווא". אבל פרס לא ויתר; הוא הלך לראש הממשלה המתפטר ואמר לו: "בוא נקדים את התאריך בראש החוזה, כאילו חתמנו עליו אתמול, וכך היה. "אפשר לומר שהקמת הכור נולדה בבלוף. שאלתי פעם את שמעון, איך עשית דבר כזה? והוא ענה לי: בחייך, מה הן 24 שעות בין חברים?". אמר בר-זוהר.
והשאר היסטוריה. "מדענים צרפתים החלו להגיע לבאר שבע בשמות בדויים והכור החל להיבנות", סיפר בר-זוהר. המיזם הסודי בחולות ליד דימונה הוגדר כ"מפעל טקסטיל".
אבל אם במשך שנים רבות היה קונצנזוס סביב מיזם הגרעין הישראלי, הרי שבתחילת הדרך היו אלו בן-גוריון ופרס שניצבו כמעט לבד מול מתנגדים רבים. דיין גם הוא תמך במיזם, אך בר-זוהר טוען כי לא ניצב בחזית כמוהם.
מולם התייצבה חזית גדולה של מתנגדים למיזם הגרעין. ההרכב הפוליטי של מחנה המתנגדים חצה מפלגות: את הרעיון של בן-גוריון ופרס שללו יגאל אלון, ישראל גלילי, לוי אשכול, פנחס ספיר ונוספים.
כל מתנגד וטעמיו: אנשי אחדות העבודה, אלון וגלילי הזהירו מפני גירעון המזרח התיכון. אשכול וספיר חששו מהמשא הכלכלי הכבד של המפעל האדיר, גולדה מאיר חששה מפני התנגדותה של ארצות הברית.
למתנגדים הצטרפו אנשי ציבור כישעיהו ליבוביץ'. ליבוביץ', יחד עם ח"כ אליעזר ליבנה ממפ"ם ואחרים הקימו גוף בשם "הועדה הציבורית לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני".
בר-זוהר אומר כי ליבוביץ' הזהיר כי הקמת הכור תביא להפצצתו ולחורבותיו יקראו "חורבות שמעון". העומס והאחריות שהוטלו על כתפיו לא היו קלים. איש צעיר שבגיל 29 התמנה למנכ"ל משרד הביטחון ובגיל 33 נבחר להיות בחוד החנית של פרויקט הגרעין.
בר-זוהר מספר כי שאול פרידלנדר, שהיה אז עוזרו של פרס, זוכר שנכנס למשרדו של פרס באחד מאותם ימים מתוחים. "שמעון ישב כשרגליו מונחות על השולחן ופנה לפרידלנדר: 'מה אתה אומר על הספר שכתב אלבר קאמי?', זו הייתה דרכו לצאת מהמתח הנורא בו היה שרוי - לשוחח על תרבות וספרות".
