הבעיה של קלינטון החולה היא לא רק הדלקת - אלא גם האמינות

באחד הפרקים של סדרת המדע הבדיוני האין-סופית "דוקטור הו" (שהחלה בשנת 1963 ועדיין רצה - הבריטים יודעים להעריך מסורת), הדוקטור מבקש להפיל ראש ממשלה בריטית, אישה קשוחה המבוססת בבירור על דמותה של מרגרט תאצ'ר. הוא לא עושה דבר, כמעט - במסיבת עיתונאים הוא אומר לה בקול רם שהיא נראית עייפה ומותשת כדי גל השמועות יעשה את שלו. והוא עשה.

כעת, תפילתה של המועמדת הדמוקרטית לנשיאות הילרי קלינטון, כמו גם של משפחתה, תומכיה וכלל מפלגתה, היא שלא יצוץ סרטון המתעד את פניה בעת קריסתה בכניסה למכונית באתר הגראונד זירו בניו יורק. זה יהיה הדימוי שילווה אותה אל ליל הבחירות - וצילום כזה עלול להיות הדבר היחיד שיזכרו מהקריירה הארוכה והמכובדת שלה. זה אכזרי, אך הסרטון הקיים יכול לעשות את העבודה באותה מידה.

העובדה שקלינטון יצאה אחרי יותר משעה, מחויכת, ואמרה לעיתונאים שהיא "בסדר גמור" אינה מחזיקה מים. כי כעת הבעיה של קלינטון איננה בריאות או בריאות לבדה. היא אמינות וניהול כושל להדהים של משבר מצד הצוות שלה, האמור להיות מנוסה ומיומן, אך נתן למשבר להחריף במשך שעה וחצי של דממה ואיפול כשהשמועות סובבות עולם.

הרי טראמפ רומז בבוטות כבר חודשים שהיא אינה כשירה פיזית או נפשית לבית הלבן והיא כבר סבלה מקריש הדם בראשה ומהתקפי שיעול הטורדניים. אולי לכל אחד לחוד יש הסבר מצוין, אולם כולם ביחד מעוררים - נאמר בעדינות - שאלות. הן כבר אינן מוגבלות רק לאתרי קונספירציה בלבה החשוך של אמריקה, אלא לבוחר הרוצה מנהיג בריא וצלול בבית הלבן. ואם אכן זו דלקת ריאות – זהו הסבר לגיטימי לחלוטין, אך הוא הגיע מעט מדי ומאוחר מדי.

אנו הישראלים זוכרים היטב את ראש הממשלה המנוח אריאל שרון יוצא צוהל לקהל העיתונאים ב-18 בדצמבר 2005, אחרי ששיירת ראש הממשלה עשתה פרסה בדרכה לחוות שיקמים וחזרה בבהילות להדסה עין כרם עקב אירוע מוחי קל. אחרי שעות של חרדה יצא שרון והסביר בעליצות שהוא בסדר, באמת בסדר גמור. שבועיים אחר כך הוא לקה באירוע המוחי שממנו לא קם עוד.

נישאר עוד רגע עם שרון, כי הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לחשיבות הקריטית של בריאות המנהיג. שרון קרס בעיצומה של מערכת בחירות שכולה נסובה סביב דמותו. הוא פירק את הליכוד והקים את קדימה – שבדיעבד קמה ונפלה איתו. לאיש לא אמור להיות ספק שמלחמת לבנון השנייה, אם נתייחס לדוגמה אחת בלבד, הייתה מתנהלת אחרת לחלוטין אם שרון היה ראש הממשלה, וספק אם הייתה פורצת בכלל.

נשיא אמריקני חי במסחטה. מערכת בחירות בכל מדינה, אבל במיוחד בארצות הברית, היא טירוף בריאותי. אין לשער כמה מתח, עומס נפשי ועומס פיזי חווים כעת דונלד טראמפ בן ה-70 וקלינטון בת ה-68. מנהיג, בין השאר, ודאי בדורנו, חייב להקרין בריאות.

חשבו על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שהבריאות המאצ'ואיסטית שלו הייתה לסמלו המסחרי ולסמלה של רוסיה החדשה. כשנעלם לכמה ימים, כנראה לטיפול רפואי, רוסיה הוכתה בחרדה והעולם פתח בקדחת ספקולציות. אפילו בוריס ילצין במסע הבחירות של 2006 הצליח לקום, וכשהוא מתודלק במשקאות ואולי יותר מכך הראה בריאות מושלמת כדי להיבחר שוב - והצליח. היו שנזכרו בערגה בתקופה הסובייטית, שבה הכול היה קל יותר – אם ברז'נייב הוכה בשבץ, אם אנדרופוב וצ'רניינקו לא היו כשירים למילוי תפקידם ואילו סטאלין התמוטט – איש מחוץ לכותלי הקרמלין לא ידע על כך.

בארצות הברית, כדי להיבחר, צריך המועמד להפגין בריאות, באופן המזכיר תיאוריות אבולוציוניות על בחירת בני זוג. המועמד בימינו, ובעצם זה שנים, חושף את תיקו הרפואי כדי שיראה העם וישפוט. כך, מצד אחד, ניתן להימנע משר הגנה כמו ג'יימס פורסטל, שהתאבד ב-1949, אך מצד שני – כדאי לזכור שמנהיגים לא רעים בכלל היו אנשים חולים, אפילו מאוד.

וינסטון צ'רצ'יל, אולי סמל המופת למנהיגות במאה ה-20, חלה בדיכאון קליני וקרא למחלתו "הכלב השחור שלי". התרופה שמצא לעצמו הייתה אלכוהול בכמויות גדולות. פרנקלין דלנו רוזוולט, מגדולי נשיאי ארצות הברית, חלה בילדותו בפוליו, ואין כמעט איש בארצו ששמע את נאומיו מעוררי ההשראה ולא ידע שהנשיא לא יכול למעשה לעמוד על רגליו.

דור קודם לכן איש לא ידע שאדית וילסון מנהלת את הבית הלבן ואת ארצות הברית כולה כי בעלה וודרו לקה בשבץ, ולימים ננסי רייגן עם צוות מיומן חיפתה על הבריאות המידרדרת בקדנציה השנייה של בעלה, רונלד רייגן האהוב.

הדימוי הטלוויזיוני בהקשר היה קריטי: בבחירות 1960 ראו האמריקנים את ריצ'רד ניקסון האפרורי ובעל הלסתות הכבדות מול ג'ון קנדי יפה התואר, החסון, גיבור המלחמה המצולם תדיר זורק פוטבול באתר הנופש המשפחתי עם אחיו בובי וטדי. גם הם, שנחשבו סמלי הבריאות האמריקנית, לא היו בדיוק כאלה - קנדי חלה במחלה חשוכת מרפא, היו לו כאבי גב איומים מפציעות והיה למעשה מכור למשככי כאבים.

את כל הדברים האלה אנו כמובן יודעים בדיעבד. אם נחזור לשרון, התיקים הרפואיים נמצאים תחת חיסיון - ואכן נשיא או ראש ממשלה זכאים לפרטיות כמו כל אדם אחר. אך אם אנחנו דורשים בדיקת בריאות פיזית ונפשית ממי שנוהג עבורנו באוטובוס או מטיס אותנו במטוס, מה עם מי שאוחז בהגה המדינה כולה, או יותר מכך - העולם המערבי כולו?

אולי קלינטון בריאה, ותחלים מדלקת הריאות, ואולי לא. הדבר היחיד שבטוח כרגע הוא שבריאותה של המועמדת הדמוקרטית - שאם תיבחר תהיה האדם המבוגר ביותר בחדר הסגלגל אחרי רייגן – הפכה ביום השנה ה-15 לפיגוע במגדלי התאומים לנושא לגיטימי במערכת הבחירות, שאולי יתברר כקריטי.

הרשתות החברתיות משנות את כל כללי המשחק וכיום למנהיג עדיף להנהיג דיקטטורה, שבה איש לא חוקר את מצבו הבריאותי, ולאו דווקא דמוקרטיה חטטנית. שאלו את קים איל סונג, נשיא קוריאה הצפונית שמת בשנת 1994, אבל החוקה מגדירה אותו הנשיא הנצחי. בדמוקרטיה אולי התעלפות מחום בטקס מתיש יכולה להפיל מועמד, אך בקוריאה הצפונית גם המוות, כך מתברר, לא הדיח את קים.