כשאובמה נסוג מהמזרח התיכון, פוטין לוקח בעלות על השלום

רוסיה כיכבה השבוע בכותרות בישראל וברשות הפלסטינית יותר מאשר כל מדינה אחרת – החל מביקורו בירושלים וברמאללה של סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדנוב, דרך הפרסום המסקרן בערוץ הראשון על עברו של אבו מאזן כמודיע של הקג"ב, ועד להודעת משרד החוץ הרוסי ביום חמישי לפיה ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הסכימו "באופן עקרוני" להתייצב שניהם לפגישה במוסקבה. אם ההודעה הרוסית אכן תתממש, זו תהיה הפגישה הראשונה בין נתניהו לאבו מאזן מזה חמש שנים (אלא אם מחשיבים לחיצת יד קצרה ומהוססת ביניהם בחורף שעבר, בשולי ועידת האקלים הבינלאומית בפריז).

פרץ הפעלתנות של רוסיה בנושא הישראלי-פלסטיני תפס רבים בהפתעה. כאשר נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, אמר לפני קצת יותר משבועיים שנשיא רוסיה פוטין הציע לארגן ועידת פסגה ישראלית-פלסטינית, דבריו נתפסו כמנותקים מהמציאות. אחרי שארצות הברית וצרפת ניסו, כל אחת בדרכה, ונכשלו להחיות את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, דווקא פוטין ייקח על עצמו את המשימה הבלתי-אפשרית הזו? התגובה להצהרה של א-סיסי הייתה שילוב של סקפטיות ואדישות. ואולם, הגעתו של בוגדנוב לישראל ולרשות הפלסטינית בתחילת השבוע, הוכיחה שא-סיסי לא סתם אמר את מה שאמר: פוטין אכן מציע לארח את שני המנהיגים אצלו במוסקבה, בניסיון להחיות את המשא ומתן.

עוד בוואלה! NEWS:
נתניהו בסרטון חדש: "הדרישה לפינוי התנחלויות - טיהור אתני"
קלינטון: "טראמפ צריך להדאיג כל ישראלי, לא משנה מה עמדותיו"
צפו: חבר פרלמנט הולנדי מסרב ללחוץ את ידו של נתניהו

מבחינת ראש הממשלה נתניהו, הצעת התיווך הרוסית היא בשורה מצוינת. את נתניהו מטרידה מאוד האפשרות שאחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית בחודש נובמבר, יתפנה הנשיא המכהן, ברק אובמה, לעצב לעצמו "מורשת נשיאותית" בנושא הישראלי-פלסטיני, דרך יוזמה כלשהי במועצת הביטחון של האו"ם. אחת האפשרויות היא הצבעה במועצת הביטחון על תכנית השלום שהציע שר החוץ האמריקני ג'ון קרי במרץ 2014; אפשרות אחרת היא הצבעה בנושא אי-חוקיותן של ההתנחלויות. נתניהו מקווה שאם תתקדם בשבועות הקרובים יוזמת השלום הרוסית, הדבר יקשה על אובמה לפעול, שמא צעד אמריקני ייתפס כמחבל במאמצי השלום של רוסיה.

ראש הממשלה גם רמז בכמה הזדמנויות בשבועות האחרונים על רצונו להרחיב את הקואליציה שלו, באמצעות צירוף מפלגת העבודה לממשלה. כדי להפוך את זה לתסריט אפשרי, הוא צריך לתת ליו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג, סיבה משכנעת להציג לחברי מפלגתו, שתצדיק את הכניסה לממשלה. תהליך מדיני חדש מול הפלסטינים, בתיווך של רוסיה – שבניגוד לוושינגטון, טרם נכוותה מהעיסוק בנושא – עשוי לסייע לו בגזרה הזו. המעורבות של נשיא מצרים, שבניגוד לפוטין, התבטא פעמים רבות בחודשים האחרונים בעד הקמת מדינה פלסטינית, חשובה גם כן – היא נותנת לתהליך כולו מראית עין של רצינות, גם אם כל הצדדים מבינים שהסיכוי שייצא מזה הסכם שלום, שואף לאפס.

אלא שבינתיים, התגובות במפלגתו של הרצוג למהלך של נתניהו חצויות. בשעה שכמה מחברי הכנסת של המחנה הציוני הגיבו בחיוב ליוזמה הרוסית, והפצירו בראש הממשלה נתניהו להיענות להזמנתו של פוטין, עלו גם קולות אחרים. ח"כ עמר בר-לב, שחבר גם בוועדת החוץ והביטחון, סבור שהמהלך הרוסי לא באמת נועד לקדם את תהליך השלום, אלא להחליש את מעמדה האזורי של ארצות הברית, באמצעות צעד הפגנתי של רוסיה בסוגיה שטופלה על ידי הממשלים האמריקניים במשך עשרות שנים.

"נתניהו הולך שבי אחרי פוטין ומסכן את יחסי ישראל-ארצות הברית", טען בר-לב, "זו יריקה לבאר שממנה אנחנו שותים, כולל כמובן מערכת הביטחון שלנו". בשיחה עם וואלה! NEWS הוא הוסיף כי "אם נתניהו באמת היה רוצה להתקדם בתהליך המדיני, אף אחד לא הפריע לו לעשות זאת בעבר, כאשר היה תיווך אמריקני. הבעיה היא לא עם זהות המתווכים".

בכיר לשעבר במערכת הביטחון, שלדבריו שוחח לאחרונה בנושא הזה עם גורמים בממשל האמריקני, אמר לוואלה! NEWS כי בפועל, "האמריקנים לא מתלהבים מהאירוע הזה, אבל גם לא נעלבים ממנו. הם בעיקר מביעים חוסר עניין. הגישה שלהם היא, 'פוטין רוצה לנסות את מזלו? בבקשה, שינסה'. אין לאף אחד בוושינגטון אשליות שהמהלך הזה יוביל להסכם שלום". גישה דומה משתקפת גם ברוב הדיווחים בעיתונות האמריקנית על ניסיונות התיווך של פוטין. בדיווח ב"ניו יורק טיימס" על המהלך הרוסי שפורסם ביום שישי בבוקר, נכתב כי "כמעט כל מי שמעורב מסכים שהמאמץ הרוסי לא יוביל להסדר".

אבל אם זה אכן המצב, אז מה בכל זאת מניע את פוטין להשקיע זמן בנושא הישראלי-פלסטיני, לשלוח לכאן את סגן שר החוץ שלו, ולתת חסות לוועידה במוסקבה, אם אכן תתקיים? "נקודת הפתיחה היא שאין לרוסים מה להפסיד בסיפור הזה", אמר ח"כ אבי דיכטר (הליכוד), יו"ר ועדת החוץ והביטחון. דיכטר מציע לבחון את דיפלומטיית השלום הרוסית בהקשר רחב יותר של מעורבותה הגוברת של רוסיה בענייני המזרח התיכון, מה שגם עשוי להסביר את העובדה שהראשון לדבר בפומבי על התיווך הרוסי היה כאמור נשיא מצרים א-סיסי, שנהנה מיחסים טובים עם פוטין, לעומת יחסיו המעורערים עם הממשל האמריקני. "הרוסים מעמיקים ומבססים את הנוכחות שלהם בסוריה, הם משפרים את היחסים שלהם עם מצרים, שמים מאחור את המשבר שהיה להם עם טורקיה – בכל פינה שמסתכלים היום במזרח התיכון, אפשר לראות שהם הופכים להיות יותר פעילים ומעורבים", הסביר דיכטר, שמציע לראות את כניסתם לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני כהמשך ישיר למגמות הללו.

כאשר בוחנים את מאמצי השלום של פוטין כחלק ממהלך נרחב יותר של רוסיה להפגין מעורבות במזרח התיכון, כדאי להזכיר את העובדה שהשבוע גם צוינו שלוש שנים לאחד האירועים המשמעותיים ביותר בהקשר הזה: תקרית "הקו האדום" מספטמבר 2013, שבמהלכה הנשיא אובמה חזר בו מהבטחתו להעניש את נשיא סוריה, בשאר אסד, אם יוכח שהוא השתמש בנשק כימי כנגד אזרחיו. אובמה הציג את השימוש בנשק כימי כ"קו אדום" עבור ארצות הברית, אבל ברגע האמת, אחרי שהתברר שאסד הרעיל בגז מאות מאזרחיו, ארצות הברית לא תקפה אותו. במקום זאת, הממשל האמריקני הגיע להסכם פשרה, יחד עם רוסיה, שכלל את הוצאת הנשק הכימי מתחומי סוריה והרס מתקני הייצור של אסד, בתמורה להסכמה אמריקנית בפועל להישארותו בשלטון.

שלוש שנים אחרי הנסיגה האמריקנית מ"הקו האדום", רבים רואים באירוע הזה את נקודת המפנה ביחסי הכוחות בין ארצות הברית לרוסיה במזרח התיכון. ההתפתחויות שהתרחשו מאז בזירה הסורית, בדגש על הישרדותו של אסד, היחלשותם של המורדים הלוחמים בשלטונו, וקמפיין ההפצצות המסיבי של רוסיה במדינה - בהחלט מחזקות את הטענה הזו. "הרוסים הצליחו לבצר את מעמדם בסוריה, במאמץ לא קטן, ועכשיו הם מנצלים את העוצמה שהם הפגינו בסיפור הזה כדי להרחיב את ההשפעה שלהם בכל האזור", אמר דיכטר, "מה שהתחיל בסוריה והמשיך במצרים, מגיע עכשיו גם לזירה שלנו ושל הפלסטינים".

אלוף (במיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן וכיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר בשיחה עם וואלה! NEWS כי את האירוע של הנסיגה האמריקנית מ"הקו האדום" בסוריה יש לבחון בכמה רמות נפרדות. "אם מסתכלים על זה מההיבט הצר של איום הנשק הכימי בסוריה, אז ההסכם הוא הצלחה גדולה", הסביר. "לא הצלחה של מאה אחוז, כי חלק קטן מהנשק הכימי לא הוצא מסוריה, אבל עדיין הצלחה משמעותית, שסביר להניח שאי אפשר היה להשיג אותה במהלך צבאי". גם ראש הממשלה נתניהו, שאינו מרבה לחלוק מחמאות לממשל אובמה, אמר בראיון לעיתונאי האמריקני ג'פרי גולדברג בשנת 2014 כי הסכם הוצאת הנשק הכימי מסוריה תרם לביטחונה של ישראל ומהווה הישג חשוב של הממשל האמריקני.

מצד שני, טען ידלין, להסכם הזה היו השלכות שליליות על מעמדה של ארצות הברית באזור. "במבט לאחור, ברור שהוחמצה הזדמנות לסלק את אסד, לשנות את מאזן הכוחות בסוריה ולמנוע את האסון ההומניטרי הכבד שהתרחש בשלוש השנים שחלפו מאז", אמר. "בעקבות האירוע הזה, אסד והתומכים שלו, בראשם איראן ורוסיה, הבינו שאין מחיר למעשים שלו. במקביל, האירוע הזה תרם מאוד לעלייתו והתחזקותו של דאעש, כי הוא החליש את הגורמים המתונים יותר שהתנגדו לאסד בשלבים המוקדמים של המלחמה בסוריה. אותם גורמים קיוו שבשלב מסוים, תגיע התערבות אמריקנית ותטה את הכף לטובתם. ברגע שהתברר שזה לא הולך לקרות, דאעש התחזק בתור האלטרנטיבה המרכזית לאסד".

ידלין סבור כי "ההסכם הזה האיץ את מגמת ההיחלשות של ארצות הברית באזור וההתנתקות שלה מההתרחשויות במזרח התיכון. קדמו לזה ההתנהלות שלהם מול מובארק במהלך 'האביב הערבי' והיחסים המתוחים עם בעלות ברית אחרות באזור, כגון הסעודים. רוסיה, לעומת זאת, הצטיירה באירוע הזה כמי שמובילה ויוזמת את המהלכים באזור. אין ספק שההסכם הזה היה נקודת מפנה ביחסי הכוחות בין שתי המעצמות, לפחות בכל הנוגע למזרח התיכון".

עד כה, המפנה שמתאר ידלין בא לידי ביטוי בעיקר בסוריה, שם האמריקנים משלימים בפועל עם עמדותיה של רוסיה, במסגרת המשא ומתן שמנהלים שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב ומקבילו האמריקני קרי. ההתקרבות בעת האחרונה בין פוטין לא-סיסי מצד אחד, ולנשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן מצד שני, ביטאה שלב נוסף בתהליך: מדובר בשתי מדינות שנתפסו במשך עשרות שנים כעוגנים של הדיפלומטיה האמריקנית במזרח התיכון, אבל בעת האחרונה מתקרבות, כל אחת מסיבותיה, דווקא לצד הרוסי. השבוע גם פורסם כי בחריין, גם היא בעלת ברית אמריקנית לאורך השנים, דנה עם רוסיה על רכישת מערכת ההגנה מפני טילים S-400.

כעת, מגיע השינוי הזה גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני, נושא שזכה לאורך שנים לעדיפות מצד הממשלים האמריקנים, כולל ממשל אובמה, אבל בשנתיים האחרונות נראה שאובמה התייאש ממנו לגמרי, ואילו דווקא פוטין מוכן להשקיע בו זמן ומשאבים. שני הנשיאים שקדמו לאובמה, ביל קלינטון הדמוקרטי וג'ורג' וו. בוש הרפובליקני, השקיעו חלק ניכר מהשנה האחרונה שלהם בתפקיד בניסיונות לקדם את התהליך הישראלי-פלסטיני. אובמה, לעומת זאת, משך את ידיו מהנושא לחלוטין ברגע שנכשלו מאמציו של שר החוץ קרי להביא להסכם בשנת 2014. בירושלים, כאמור, חוששים שאובמה ינקוט צעד אחרון בהחלט בנושא הזה אחרי נובמבר, אבל התסריט הזה רחוק מלהיות ודאי.

באופן כללי, אובמה לא רואה בנסיגה של ארצות הברית מהמזרח התיכון התפתחות שלילית. להיפך: לקראת סוף כהונתו, הנשיא האמריקני הנוכחי רואה את העברת מרכז הכובד של הדיפלומטיה האמריקנית מהמזרח התיכון למזרח אסיה, כהישג מרכזי של ממשלו. המזרח התיכון, להשקפתו של אובמה, הוא אזור שמנהיגיו חיים בעבר ושתושביו מתבוססים ביריבויות דתיות עתיקות שלא רלוונטיות לעולם של המאה ה-21. במקום לשקוע בבוץ המדברי של האזור הזה, כפי שעשו בוש וקלינטון לפניו, הוא מעדיף להשקיע את עיקר המשאבים של הדיפלומטיה האמריקנית בכלכלות הצומחות של המזרח הרחוק: יפן, קוריאה הדרומית, הודו, אינדונזיה, סינגפור וגם היריבה הגדולה סין, שהשבוע חתמה יחד עם ארצות הברית על הסכם היסטורי למאבק בהתחממות כדור הארץ.

המדיניות הזו משאירה את המזרח התיכון נתון להשפעה הולכת וגוברת של רוסיה. גורם ישראלי בכיר העיר השבוע בשיחה עם וואלה! NEWS כי "התגובה שלנו וגם של הפלסטינים להצעה הרוסית הייתה יותר מהירה ויותר רצינית מהתגובה לניסיונות של צרפת לקדם פסגה מדינית. זה לא מקרי. במציאות של היום, קל יותר להגיד לא לצרפת, או לכל מדינה אחרת, מאשר לרוסיה. אם אתה אומר לא לאירופאים, אתה לא לוקח שום סיכון אמיתי. אם אתה אומר לא לרוסים, אתה עשוי להעליב גורם שיש לו הרבה כוח והשפעה באזור. זה נכון גם לגבינו וגם לגבי הפלסטינים. לפוטין יש יותר מנופי לחץ על שני הצדדים".

בהחלט ייתכן שמנופי הלחץ האלה, בשילוב עם לחצים פוליטיים מבית, יביאו לבסוף את נתניהו ואבו מאזן לוועידת פסגה במוסקבה. אולם, אם פוטין באמת רציני בנושא תהליך השלום, ולא רק מנסה לתקוע אצבע בעין לאובמה, הוא יצטרך להפעיל את המנופים הללו הרבה יותר בעתיד, כדי להצליח במקום שבו נכשלו כל הממשלים האמריקניים האחרונים.

(עדכון ראשון: 21:50)