נושאים חמים

סינדרלות לערב אחד: היום המיוחד שהצעירות האלו לא ישכחו לעולם

אולם, שמלה, אורחים ובופה. הכל כבר מוכן, אך זו חתונה קצת אחרת. עם כלות, אבל בלי חתן או טבעת, הן זכו להגשים חלום לצד מאות חברים ובני משפחה, שליוו אותן בלילה המרגש. זהו סיפורן מעורר ההשראה של צעירות הלוקות בתסמונת דאון שרצו להרגיש כמו כולם רק לערב אחד. צפו

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
עריכה: אור כהנא, עריכת וידאו: רן צימט, צילום: שלומי גבאי

כל מי שהתארח בחתונה מכיר אותה. בדיוק אחרי לחיצות הידיים להורים המאושרים, היא מוצבת שם בצד, מבוישת, ממתינה שישלשלו אליה את הצ'קים. גם השבוע, באולם האירועים "א-ריף" באום אל-פחם, היא הוצבה בכניסה, אפורה-כהה עם מנעול כסוף מברזל. אלא שהפעם, התפקיד של הכספת היה מעט שונה. במקום לשלשל לתוכה מעטפות עם צ'קים לזוג שמתחתן, האורחים שלשלו מעטפות כתרומה לכיסוי האירוע.

במבט חטוף, כל דבר באירוע הזה הזכיר חתונה: מאות אורחים, זיקוקים באוויר, בופה עשיר, להקת נגנים, רחבת ריקודים שלא נחה לרגע, עם המון שמחה וחיוכים.

אלא שזו לא חתונה רגילה. אין פה טקס דתי, גם לא טבעת או חתן. 20 הכלות הנרגשות - שהגיעו לאולם אחרי שעות אצל הספר, המאפרת ותופרת השמלה – הן בנות הלוקות בתסמונת דאון שזוכות לערב אחד בו אור הזרקורים מופנה אך ורק אליהן. רובן ערביות-מוסלמיות, אך יש פה גם יהודיות, נוצריות ודרוזיות.

הכול התחיל מבחורה צעירה בשם ספא, הלוקה בתסמונת דאון, אשר ביקשה לחגוג חינה כמו כל חברותיה ובנות משפחתה. בהתחלה הוריה חששו, אך בסוף הסכימו להגשים את החלום של בתם. התקשורת סיקרה את האירוע בהרחבה, וספא הפכה לסלבריטאית במגזר הערבי. בנות אחרות שחזו באירוע דרשו גם לעצמן. למעשה, ספא פתחה את הדלת לבנות אחרות. האירוע מתחילת השבוע הוא ראשון בסדרת אירועים שמתוכננים להמשך החודש, כשהשני התקיים ביום רביעי האחרון.

אמין מחאג'נה, הבעלים של אולם "א-ריף", היה זה שהחליט להרים את הכפפה ולתרום מזמנו וכספו להגשמת החלום של אותן בנות. "יש הרבה אנשים מאום אל-פחם שאוהבים לתרום", הוא אומר. "ואנחנו ניסינו לעשות שמח לכולם - יהודים, צ'רקסים, נוצרים, דרוזים – והצלחנו".

לא קל להיות אנשים בעלי צרכים מיוחדים בחברה הערבית. פעמים רבות הפ סובלים מהשפלות, היחס כלפיהם מלגלג, ולעיתים קרובות אפילו בני משפחתם מתביישים בהם ומסתירים אותם בבתים. אלא שבזכות אירועים פורצי דרך כאלה, הבושה אט-אט נעלמת, ואפשר כבר להתחיל לדבר על תסמונת דאון בלי פחד, בלי חשש ובלי סטריאוטיפים. "לבנות כאלה יש הרבה קשיים מבחינת הסביבה", מודה בילאל מחאג'נה, סגן ראש עיריית אום אל-פחם. "לא מכבדים אותן מספיק, ובאמת צריך להתחיל להסתכל על אדם כאדם ולכבד אותו כאדם".

ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת), שהגיע אף הוא לשמח את הכלות המאושרות, סבור שהגיע הזמן לשנות את היחס כלפי אנשים עם מוגבלויות ועם צרכים מיוחדים. "אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית סובלים מאפליה כפולה: ראשית, מול הממסד כחלק מהאוכלוסייה הערבית המקופחת, ושנית בתוך החברה הערבית עצמה בשל הסטריאוטיפים שקיימים כלפיהם. יש לי תחושה שהאירוע הזה מגביר את המודעות לאנשים האלו. לא רק לאנשים עם תסמונת דאון אלא לאנשים עם מוגבלויות. אני מקווה שהאירוע הזה יוביל לאירועים יותר רחבים שיכילו קשה רחבה של אנשים עם מוגבלויות".

היחס לבעלי מוגבלויות בחברה הערבית הוא עדיין נושא שמתייחסים אליהם בזהירות רבה המרחב הציבורי. אך ניתן כבר למצוא יותר ויותר דוגמאות להורים שמצהירים בגלוי שמעולם לא התביישו בילדיהם. אביה של ספא, ח'אלד מחאג'נה, הוא אחד מהם. "במגזר שלנו בישראל עוד לא התקדמו. באירופה היו כמה מקרים כאלו שאנשים עם צרכים מיוחדים התחתנו, אבל אצלנו עדיין לא הגיעו לשלב הזה. באשר אליי, מעולם לא התביישתי בבת שלי. אנחנו לוקחים אותה לכל אירוע ולכל מקום שיש ולא מסתירים אותה".

"מעולם לא התביישתי בהן",אומר שאכר עבד אל-ואסט, אב לשלוש בנות עם פיגור שכלי בינוני-קשה. "כולם קוראים לי אבו-לינה, על שם בתי הבכורה. אצל הערבים נהוג לכנות את האב על שם הבן. אבו מוחמד, לדוגמה. אבל אני תמיד אומר שאפילו אם יבוא מוחמד, אני נשאר אבו-לינה. אני גאה בזה".

ולאא', אחת הבנות החוגגות, אמרה יממה לאחר החגיגה כי זהו אחד הימים המאושרים בחייה. "הכרתי כל כך הרבה אנשים בחגיגה. כולם דיברו איתי, רקדו איתי ושמחו איתי. כשחזרתי הביתה עם השמלה, כל המשפחה והחברים חיכו לי שם ועשו לי קבלת פנים חגיגית ויפה", היא נזכרת בהתרגשות. "הייתה מסיבה כל-כך יפה, ואני כל-כך מאושרת. גם עכשיו אנשים מזהים אותי ברחוב, מדברים איתי ומברכים אותי. ביקשתי מאימא שלי שבשנה הבאה אעשה את יום ההולדת שלי שם ואזמין את כל מי שאני מכירה לחגיגה".

ולאא, אחת הבנות שחגגו במסיבת חתונה לבחורות ממוצא ערבי עם תסמונת דאון מאום אל-פאחם, אוגוסט 2016 (ראובן קסטרו)
"אני כל-כך מאושרת". ולאא' (משמאל) בחגיגת החתונה (צילום: ראובן קסטרו)

ההורים אמנם מנסים לגונן על הבנות ולהעניק להן ערב אחד של שמחה אותנטית ללא גרם של ציניות, אבל גם הם יודעים היטב שהמציאות שמחכה להן היא מציאות הרבה יותר מורכבת ומסובכת. "הבת שלי תמיד אומרת לי שהיא רוצה להתחתן באמת, אבל אני אומרת לה שהחתן שלה לא נמצא פה. החתן שלה יפגוש אותה בגן עדן", נאנחת עטאף ג'בארין, אמה של ולאא' בת ה-31, ומוחה דמעה. "יהיה לה שם חתן נהדר, חתן יפה. היא הייתה מתעקשת ושואלת שוב ושוב עד שנכנעה".

גם ספא מציגה בפני הוריה את אותן שאלות קשות. "היא רוצה לדעת מה יהיה איתה בעתיד", מספר חאלד מחאג'נה. "היא שואלת מתי יבוא החתן וייקח אותה. אז אנחנו מרגיעים אותה ואומרים שלא חייבים חתן בחיים. בינתיים זה מספק אותה. היא מסתכלת על התמונות של החינה שלה והיא מאושרת. בוא נסתכל על המציאות: אנשים היום מתחתנים ואחרי יומיים כבר מתגרשים. ואני אומר – תנו לילדות האלו ליהנות. מגיע להן. תנו להן קצת לחיות בעולם הזה. מגיע להן, לא?".

אך אין להתבלבל. זהו סיפור של תקווה גדולה. בזכות אנשים כמו חאלד, מרואן ואמין, אנשים עם תסמונת דאון הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה. ייתכן שזה ייקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר לאירועים מהסוג הזה יש יכולת אמתית לשנות את היחס לבעלי מוגבלויות, לאנשים עם צרכים מיוחדים, לחלשים בחברה. השינוי כבר כאן, מעבר לפינה. המהפכה התפישת על מתרחשת לנגד עינינו.

נכון, לבנות האלו אין חתן ואין שום סיכוי להתחתן. אבל מחר בבוקר, הן יקומו הכי מאושרות בעולם, ועם זיכרונות מופלאים שאף אחד לא יצליח למחוק.