כשאנחנו ילדים, שואלים אותנו ללא הרף: "מה תרצה להיות כשתגדל?" במקביל, האמא היהודייה באשר היא עושה ככל שביכולתה כדי לדחוף את ילדיה אל עבר מקצועות כגון רופא, מהנדס או עו"ד, הנתפשים כמוערכים, בעלי סטטוס גבוה, ולא פחות חשוב: יצרני כסף. אבל אמא מעולם לא שאלה איזה מקצוע יעשה אותנו מאושרים.
מחקר של חברת "דלויט" משנת 2012 מצביע על כך ש-80 אחוז מאיתנו לא נהנים בעבודה, ושלרוב היא מתבצעת ככורח של מציאות החיים. אבל מה אם היינו מגיעים כל בוקר לעבודה כדי לזלול גלידה משובחת ללא הגבלה, לשחק במחשב או לאתגר את האדרנלין ברכבת הרים בגובה 20 מטר? האם אז היינו יותר מאושרים, חיוניים, ומלאי התלהבות יותר מאשר בעבודות סטנדרטיות של תשע-עד-חמש?
כדי לבדוק זאת לקחנו שלושה בעלי מקצועות "חלומיים" שעבודתם היא לרוב פנטזיה עבור רוב האנשים, מלאה בפאן, בילויים וריגושים, ויצאנו עמוסי קנאה לבדוק האם עבודת החלומות בהכרח תהפוך אותנו למאושרים יותר.
כשאמיר סנסל היה ילד בן 10, הוא הלך עם אביו לצפות בהתקנה ההיסטורית של רכבת ההרים הראשונה בלונה פארק בתל אביב. מאז הוא לא ירד ממנה. "אני עובד במקום הכי שמח שקיים ומודה כל יום ליקום על מה שנתן לי", הוא אומר. אמיר, 52, הנדסאי מחדרה, מגשים בכל יום את חלום ילדותו, כנסיין ומנהל פרויקטים של מתקני לונה פארק בכל רחבי העולם מטעם חברת I.E.PARK. הוא עובר ממדינה למדינה ומפקח על התקנת פארקי שעשועים. אמיר מקים רכבות הרים, קרוסלות, מכוניות מתנגשות, מנהרות ומסלולים ולאחר שפיקח על החלק ההנדסי, מגיע החלק של הפאן "נסיעת מבחן החוויה". הוא עולה שוב ושוב על כל מתקן, בוחן, מנסה ומוודא שהכל תקין ובטיחותי.
"אני עדיין ילד בראש", הוא מעיד על עצמו, "אני מרגיש שזה סוג של יצירה מחדש בכל עיר בעולם. בכל פעם שמסתיימת התקנה ואני עולה על מתקן, אני חוזר להיות אותו ילד בן 10 שנחשף לראשונה ללונה פארק בתל אביב. יש בי התרגשות עצומה וסיפוק אדיר". גם החוויה של גילוי הגלובוס היא סוג של שבירת שגרה. "אני מכיר תרבויות שונות, אנשים מרתקים. הייתי בארה"ב, הודו, טייוואן, דובאי, הונג קונג, תאילנד, רוסיה, טורקיה ועוד. בסרי לנקה, למשל, עורכים טקס רוחני מיוחד להצלחה ושפע מיד לאחר סיום נסיעת המבחן וזה צבעוני ומרתק".
המתקן שהכי מרגש אותו הוא רכבת ההרים שבנה בקניון במומבאי ,הודו, בגובה 19 מטר עם מסילה באורך 460 מטר. שפרויקטים אחרים נגמרים אמיר עובר למדינה הבאה, אך ממשיך לעקוב אחר עבודותיו השונות. "אין כמו האדרנלין הזה, ואין כמו חיוך מאושר של ילד על מתקן שאתה בנית במו ידיך".
לשאלתנו האם בכל זאת יש רגעים משעממים הוא משיב שרק בהמתנות בין הטיסות, לא בעבודה עצמה. ואם זה לא מספיק, כשבדקנו כמה הוא מאושר בעבודתו, מאחת עד עשר נו, בטח כבר ניחשתם. התשובה היא עשר עגול ומחויך.
שעת צהריים במשרדי חברת "GEMSCENCE". החדר כולו הופך לזירת קרב. "לוחמים" חמושים ברובה מסוג "תבור" מסתערים על האויב מימין, תוקפים את המטרות שסומנו בשטח בנוי. לפתע מגיחה דמות עוינת מהסמטה השמאלית . ג'וני והצוות מבצעים תרגיל לוחמה והתקפה ומגיבים בירי מאסיבי.
ג'וני שיפר, שותף מייסד בחברה, הוא מה שמכונה "גיימר". מגיע למשרד בעיקר כדי לשחק. הוא ושאר הצוות מפתחים רכיבי מחשב המשתלבים באביזרים שונים על מנת לייצר בהם חוויה של מציאות מדומה ולהפוך אותם למכשירים חכמים. בדוגמה של זירת הקרב, הם בונים סימולטורים לצבא ומייצרים פלטפורמה וירטואלית לאימונים לכאורה "על רטוב".
"זה מרגש ברמות", הוא מודה. "המוצרים הכי מרתקים, החוויות הכי חדשניות. זה מרגש לראות את התוצאה מתהווה מאפס למוצר משמעותי שעוזר לאנשים. כמו למשל סימולטור נהיגה שמדמה זינוק בעליה וחניות וכך עוזר לאנשים בבית או למורי נהיגה להתאמן על סיטואציות אמיתיות במציאות מדומה, תוך כדי שהם לוחצים על הדוושות ומסובבים את ההגה באמצעות הסמארטפון שלהם". שיפר מעיד על עצמו שהוא אוהב אנשים ומחשבים, וחיפש דרך לשלב ערכים של עזרה אנושית באמצעות הקדמה. "ברור שיש חלקים מונוטוניים, אבל תמיד יש אתגר. מחפשים את המוצר החכם הבא ואת הערך המוסף. ותמיד כיף לי לשחק. לא הייתי מחליף את זה בעבודה אחרת לעולם".
נהוג לומר שהאויב מספר 1 של האושר היא השגרה. אורית טוקר עושה את אותו הדבר כבר 25 שנה, והשגרה שלה היא לטעום גלידות מבוקר עד ערב. אם בסוף רמת גן הריחו פעם שוקולד, אז במפעל "בן אנד ג'ריס" בו היא עובדת בבאר טוביה, נישאים כל יום ענני ארומה של גלידה. "כבר כילדה אהבתי לאכול וגלידה במיוחד", היא מספרת, "אני אוהבת את השפע העשיר של הטעמים גלידת תות, שמנת או קרמל, צ'אנקי, יוגורט יווני, וצ'אבי-האבי. ולא, לא נמאס לי גם אחרי 25 שנה".
כבר כשנכנסים לממלכה המתקתקה הזו, חולפת בגוף מערבולת טעמים וריחות וכמעט אפשר לחוש את הטעם בלשון. אורית היא טכנולוגית מזון שתפקידה לבצע ביקורת של חומרי הגלם ושל פס הייצור עצמו. חשוב לה לציין את איכות המוצרים אבל יותר מכל את העובדה שבחברה קיימת אג'נדה חברתית ברורה. אחת הסיבות שהיא מאושרת בעבודה היא שמצאה בה ערכים אלטרואיסטים שעפ"י מחקרים מהווים נדבך חשוב בדרך אל יתרון האושר. "המפעל מעביר חלק מהרווחים לעמותות וארגונים, משלב בעלי מוגבלויות ותומך בסחר הוגן", אורית מסבירה, "ומסתבר שכשזה משולב עם דברים טובים, הם לא נמאסים. כשמתרגלים לטוב, אז נשארים בזה. למה לעזוב בעצם? גם עוד 10 שנים אני רואה את עצמי בגלידות, כיף לי שם, ובעיני, המהות זה לקום עם חיוך וכיף לעבודה. אני לא סתם קורנת". ואם תהיתם, אז כן גם מדד האושר שלה עומד על עשר עגול ומושלם.
אם כך, מה מבחין את אמיר, ג'וני ואורית מאותם 80 האחוזים שאינם מאושרים בעבודה? האם בהכרח מדובר באופי התפקיד? הפסיכולוג וחוקר האושר שון אקור, מחבר הספר The Happiness Advantage, מצא שרק 25 אחוז מההצלחה בעבודה קשורה לרמת האינטליגנציה שלנו. 75 אחוז קשורים ישירות לרמת האופטימיות, לתמיכה חברתית וליכולת שלנו לראות באלמנטים של לחץ אתגר ולא סיכון. לטענתו, רוב האנושות פועלת על פי הנוסחה הבאה: אם אעבוד קשה אהיה מוצלח יותר, ובהכרח אהיה מאושר יותר. בעיניו זו טעות, משום שבכל פעם שאנו חווים הצלחה, המוח שלנו מעלה את הרף: קיבלנו 85 במבחן, נרצה להשיג 90, וכן הלאה. באופן הזה, המוח לא מגיע אף פעם למצב של אושר וסיפוק. לשיטתו, מי שמסוגל להתייחס לעבודתו בצורה חיובית בהווה, ביצועי המוח שלו עולים ב-31 אחוז מאשר במצב שלילי או ניטראלי. האינטליגנציה והיצירתיות עולה והוא יבצע מטלות ביעילות, מהירות ובצורה חכמה יותר.
דרכים נוספות למציאת מקצוע מרגש והולם הציע סקוט דינסמור, בהרצאתו ב-TED בנובמבר 2012. "הפרמטר הראשון הוא החוזקות (שהוזכרו לעיל). עלינו להבין מה מניע אותנו ומה אנחנו באמת מחפשים בעבודה. הרבה אנשים טועים ומתבלבלים עם סטטוס וכסף. פרמטר שני הוא לחשוב מה אנחנו באמת אוהבים לעשות, וגם לזה יש מדד קל ופשוט: חישבו איזו עבודה תשמחו לבצע גם אם לא ישלמו לכם עליה. פרמטר נוסף הוא הכרה בערכים שלנו, והפרמטר האחרון הוא לאתר במה אנחנו באמת טובים. בכל דקה בחיינו יש לנו סימנים באשר למה שמעניין אותנו ואנחנו טובים בו".
הבעיה היא שהמערכת שלנו כל הזמן נעה לכיוון האמצע, הממוצע. בעבודה, בדיוק כמו בתהליך התאהבות, ככל שחולף זמן אנחנו מתרגלים והמוח חוזר לממוצע. כך שגם אם מדד האושר מושג, הוא עלול לסגת. ד"ר אלון רז, פסיכולוג ומרצה לפסיכולוגיה חיובית במכללת עמק יזרעאל, מסביר: "על מנת לא ליפול למלכודת השגרה, או ה'הסתגלות ההדונית' בשפה המקצועית, עלינו להיות מסוגלים לחוות נוכחות מלאה של הרגע. אנשים שמאושרים בעבודתם נמצאים בקשב ובנוכחות מלאה בעשייה שלהם, מסוגלים לזהות מרכיבים חדשניים ולהתחבר לניואנסים הקטנים, לריגוש ולסקרנות. מחקרים מצביעים שלאושר שלושה מרכיבים: מרכיב גנטי, שהמהווה 50 אחוז, נסיבות החיים (האם אני עני או עשיר, בריא או חולה וכו') המהוות עשרה אחוז, והמרכיב המשמעותי ביותר, שמהווה 40 אחוז, הוא המעשים והפעולות בהם אנו נוקטים. אם נדע לזהות במה אנחנו טובים, מה משמח ומרתק אותנו וקרוב לערכים שלנו, כך נדע לבחור מקצוע שיקרב אותנו אל יתרון האושר".
הבשורה הטובה היא שגם אם בכל זאת הלכתם בדרכה של האמא היהודייה ואתם עורכי דין או רופאים או, למען האמת, ירקנים, מורים או מרוויחים את לחמכם בכל עבודה אחרת שלא ממש עונה על ההגדרה של "חלומית", יש סיכוי שבכל זאת תחוו אושר בעבודה. דרך פשוטה וקלה שמציע ד"ר רז מאפשרת לבדוק האם העבודה שבחרנו מובילה אותנו לנתיב האושר: "שאלו את עצמכם כמה פעמים במהלך יום העבודה אתם חשים עייפות. אנשים שבוחרים במקצוע שתואם לחוזקות שלהם, לא ירגישו עייפות. נהפוך הוא - הם חווים מלאות, אנרגיה וזרימה של רעיונות ועשייה".
בודהה טען שאושר זה מהות הכל. אנחנו חיים, פועלים, חושבים ומבצעים רק כדי להרגיש אושר, ואם אפשר - שיבוא במנות גדולות . לעומתו, פרויד טוען שהאושר לא נכלל בתכלית הבריאה, שאין לנו יכולת ממשית לחוש אושר לאורך זמן והוא לא מהווה אפשרות או מטרה. כל אחד מאיתנו ימקם את עצמו בין שני הקצוות הללו בבחירת מקצוע מאושר, ובחיים בכלל. הבחירה בידינו. אז קדימה, לעבודה.