לספוג איומים עד לפתח דלת הבית הפרטי ומקום העבודה שלך, משל היית אחרון העבריינים המסובכים בסכסוכים כספיים או אישיים עם ארגוני פשיעה, זו מציאות שאף אדם מן היישוב לא היה רוצה לחוות. בפועל במציאות זו נתקלים גם אנשים פשוטים, כאשר את האשמה ניתן להפנות, כמובן באופן חלקי בלבד (אך מהותי וראוי לזרקור) אל הבנקים בישראל.
לאחרונה ליוויתי זוג פנסיונרים (בני 70+) מאזור המרכז שחתמו לבנם על ערבות לטובת העסק שלו. מדובר היה על יוזמה מצליחה לשיווק צעצועים, שרשמה רווח תפעולי קבוע. לצערו של הבן העסק לא קיבל מסגרת אשראי יציבה ונדיבה מספיק מהבנק, במה שאילץ אותו לפנות למלווים פרטיים לצורך קבלת מימון ביניים. בשלב מסוים, כשהתזרים החל להיפגע אנושות בעקבות תשלום החובות לאותם מלווים, החל הבנק לצמצם את מסגרות האשראי עד לביטולן לחלוטין. סגירת קו האשראי הובילה את העסק ואת הבן, בסופו של יום - לקריסה ופשיטת רגל. המלווים הפרטיים מצידם, גלגלו את ההלוואות לשוק האפור, על גבול השחור.
פשיטת הרגל הובילה למצב בו לא היה לבן ולהוריו כסף לשלם את חובותיהם לשוק האפור, והריביות הגבוהות הגדילו את גובה החוב מיום ליום. האיומים של המלווים לא אחרו להגיע הודעות SMS, ביקור לא מנומס במקום העבודה של האם, השמעת רעש אופנועים בלתי מרומז ליד בית ההורים בשעות הלילה מאוחרות. לבסוף, ההורים הפנסיונרים נאלצו למכור את בית המגורים שלהם בכ-2 מיליון שקל בלבד (בית פרטי ששוויו הוערך בסכום גבוה בהרבה), כדי לסגור החובות ולהציל עצמם מפגיעה פיזית.
אפשר להאשים את הבן בהתנהלות לא אחראית ובריחה אל הפתרון הגרוע ביותר. ואפשר גם לתהות מה היה החלק של הבנק בסיפור העגום הזה. הבנק, שליווה את העסק מיום פתיחתו, לא נתן לעסק לגדול, על-אף שהוכיח יכולת התרחבות ויצירת רווחים.
האבסורד בכל הסיפור הזה: בשנים האחרונות נאלצו הבנקים לעשות תספורות של מיליארדי שקלים לא לבעלי העסקים הקטנים - אלא דווקא לבעלי החברות המובילות במשק. בין האזרח הקטן לאזרח "הגדול" יש קו מחבר ברור: אנו עדים יותר ויותר לטשטוש המתקיים בין החברה בע"מ, לבין מי שעומד בראש החברה. כך לדוגמה, בעיני צרכן התקשורת ההדיוט, לא IDB קרסה - אלא נוחי דנקנר. כלי התקשורת, בדומה לבנקים - מאמצים לחיקם את הכלי המשפטי הקרוי "הרמת מסך" ועושים איחוד חובות משלהם בין הבעלים לחברה שלו.
השאלה העולה ממציאות זו היא מה הם הקריטריונים לפיהם מעמיד הבנק הלוואות ומסגרות אשראי לחברות. מניתוח המצב כיום - מובן שהבנקים לא מעמידים הלוואות לחברות על בסיס יכולת הפירעון והפוטנציאל הכלכלי שלהן - אלא על בסיס שמו של האיש העומד בראש החברה והמוניטין העסקי שלו. אין דין נוחי, כדין משווק הצעצועים שלא הציעו לו הסדר חוב או אשראי נוחים.
האם לבנקים נוח לקבע מצב בו המשק ממשיך להישלט על ידי בעלי ההון ואילו לבעלי העסקים הקטנים, מוכשרים ובעלי חזון עסקי מרשים מתייחסים בחשדנות שלא מאפשרת פתח להצלחה? על-פי כמות פשיטות הרגל שמגיעות אליי - אז בוודאות כמעט מוחלטת, התשובה לשאלה זו היא כן.
החיים, כמובן, אינם משוואה עם שני נעלמים בלבד. אינני מציע לבנקים בישראל לפתוח קווי אשראי בלתי מוגבלים לכל יזם מתחיל. אך המציאות העסקית של ימינו מחייבת בכל זאת חשיבה מחודשת על האופן בו ניתנות ערבויות והלוואות. זה לא רק איש העסקים זה גם הפוטנציאל הכלכלי של החברה אותה הוא מעוניין לרכוש.
עו"ד אוריאל זעירא מתמחה בחדלות פירעון ופשיטות רגל