עם כאפייה בקמפוס: "תמיד אומרים לי 'תראה מה העם שלך עושה'"

ולאא האני חאייק מכפר עילבון סיים לא מזמן את שנתו הראשונה בלימודי חשבונאות ומשפטים באוניברסיטת תל אביב. כצעיר ערבי שחי כל חייו בכפרו, הוא לא נפגש מעולם עם יהודים. לימודיו התיכוניים התנהלו בכפר או באזור והמפגש המשמעותי הראשון היה כאשר עזב את הבית ועבר ללמוד באוניברסיטה. במהלך מבצע "צוק איתן" הוא למד קורס בטכניון כי תכנן ללמוד תואר במדעי המחשב, אך לבסוף עזב ועבר ללמוד באוניברסיטת תל אביב. "הייתי סטודנט ערבי יחיד בכיתה בטכניון, לא דיברתי את השפה טוב והכל היה שונה וקשה", הוא נזכר. "כל הזמן אמרו לי 'תראה מה העם שלך עושה' ואני הייתי צריך להיות כל הזמן בהתגוננות. לא הייתה לי אפילו עמדה ברורה מה אני חושב על המלחמה הזו ופתאום מצאתי את עצמי כמי שמשויך וחייב להתגונן".

מג'ד ראס מקלנסוואה, 23, סיים זה עתה תואר בחשבונאות ובלימודי מזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב. לפני שהגיע ללמוד בעיר הגדולה, גם הוא בקושי יצא מהעיר וההיכרות שלו עם האוכלוסייה היהודית הייתה שטחית. "לא הייתה לי כמעט שום אינטראקציה עם יהודים. עבדתי ביישוב, כך שלא נפגשתי כמעט עם יהודים. כשהגעתי לאוניברסיטה לא ידעתי מספיק טוב עברית, אבל השתפרתי במשך השנה הראשונה". ראס מספר כי לא חשש מהמעבר לתל אביב משום שהכיר את העיר כאשר הגיע לבקר את אחיו שלמד שם. "הגעתי לבקר אותו בחופשות והמקום היה לי מוכר". למרות שהיה בטוח שתל אביב היא עיר פתוחה וליברלית, נוכח ראס לגלות כי קיימת בורות אדירה "שמונעת קירוב בין יהודים לערבים". לדבריו, "אין דו קיום ושוויון אמיתי. הציבור הישראלי לא באמת מכיר את האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל".

מדי שנה עולה מספרם של הסטודנטים הערבים העוזבים את מקום מגוריהם והולכים ללמוד באוניברסיטאות ברחבי הארץ. בדומה לחאייק וראס, רבים מהצעירים הערבים חווים הלם תרבות של ממש: לעיתים קרובות הם נתקלים לראשונה בחייהם בחברה היהודית, נאלצים לדבר שפה שהם בקושי שולטים בה – וכך הם נאלצים להתמודד עם קשיים אדירים. מה קורה לאותם סטודנטים שנאלצים להתערות במרחב יהודי? מה קורה לזהותם הערבית-פלסטינית? איך הם מצליחים לגשר על שני העולמות? ובעיקר – איך הם מצליחים להתמודד עם מציאות של אינתיפאדה מדממת שרק יוצרת עוד ועוד מתחים בין יהודים לערבים?

הקושי מתחיל מהרגע שבו הסטודנט מוציא את רגלו מחוץ לביתו שבכפר. "בקושי קיימת תחבורה ציבורית לאוניברסיטה מכפרים רבים", אומר אמג'ד שביטה, רכז התקשורת בשפה הערבית בעמותת 'סיכוי' לקידום שוויון אזרחי. "לכך צריך להוסיף את המקלדת במחשב שחסרה אותיות בערבית, את הטפסים בעברית שצריך למלא, את חוסר המודעות לזכויות ולהקלות עבור הסטודנטים. ועוד לא דיברנו בכלל על ההיכרות השטחית עם האוכלוסייה היהודית. עבור הסטודנט הערבי, זה עולם חדש".

חאייק, 23, מספר שכשלמד בחיפה הוא התמודד יותר עם השינוי ועזיבת הבית אך בתל אביב הוא התחיל יותר ויותר לבחון את שאלת הזהות שלו. האינתיפאדה האחרונה – וגילויי הגזענות כלפי אזרחים ערבים בעקבותיה - רק חיזקו אצלו את התחושות הלאומיות. "יש הבדלים בין התרבויות אבל שום דבר לא פותרים באלימות או בגזענות. את הבעיה פותרים דרך ההיכרות ודרך שיתוף פעולה בין המגזרים. היהודים אומרים שאין להם מדינה אחרת. גם לי לא. אני לא הולך לשום מקום אחר. אני לא הולך לעזה כמו שחלק מהיהודים דורשים ממני. אני נשאר פה ולא הולך למקום אחר".

ראס מספר כי לא קיבל יחס שונה במהלך השנה האחרונה, בעקבות גל הטרור. "לא הרגשתי יחס גזעני. החברים היהודים הפרטיים שלי הם מדהימים ולא הרגשתי מצדם שום שינוי. אם יש פיגוע, אתה מגיע לאוניברסיטה ומסתכלים עליך מעט אחרת. עבורי זה כבר שגרה. אני לא מתרגש מזה כי אתה יודע שזה מה שקורה כשקורה משהו".

אחרי ארבע שנים באוניברסיטה מגדיר מג'ד ראס את עצמו "ערבי פלסטיני מוסלמי". "יש לי תעודת זהות ישראלית אבל אני לא מתעכב על המושגים האלו. זו מציאות שנקלעתי אליה וזה לא משהו שאני מתעסק בו מעבר לזה. אני פלסטיני. נולדתי לזה. אני חלק מהתרבות ואני מכיר את העבר שלי". כואב לו בעיקר שהנראטיב הפלסטיני מודר כמעט לגמרי מספרי ההיסטוריה: "בתיכון למדתי על השואה. זה היה חשוב מאוד ואני משוכנע שצריך ללמוד עליה. אבל על הסיפור של העם שלי למדתי לבד. ואם לא הייתי לומד לבד, לא הייתי מכיר אותו".

שביטה: "שאלות הזהות לא עולות כאשר אתה בסביבה המוכרת בכפר שלך. כשאתה נמצא באינטראקציה עם ציבורים אחרים, אתה מתחיל להסתכל על עצמך ולשאול 'מי אני?', בעיקר כשמדובר במקום עם שפה אחרת ותרבות אחרת. זה רק מחזק את הזהות של רוב הסטודנטים הערבים".

תל אביב אמנם קוסמת לו, אך חאייק מעריך שלא יוכל להישאר לגור בה. "אני מעריך שאחזור לכפר שלי אף שיש לי גם מחשבות להגר לחו"ל. מצד שני אין מקום בטוח בעולם ואני גם חשוב שיש פה אתגר שלא צריך להרים ידיים בנוגע אליו כדי לחולל שינוי לחיים משותפים ודו קיום בין שני העמים".

ראס, מנגד, מתכוון להמשיך לגור בתל אביב, להשלים את מבחני הלשכה ולהשתקע בעיר לפחות למספר שנים. "אני רואה את עצמי פה. אני כבר לא חי בקלנסוואה. הרבה דברים אמנם משתנים שם, אבל זה עדיין לא חיים משותפים. אני חושב לעבור למרכז תל אביב או ליפו ולהתחיל חיים חדשים. אני מאמין שמתישהו אני אחזור לכפר כי אני שייך לשם אבל בינתיים אני כאן ואני מרגיש מחויבות כלפי הערבים שנמצאים פה. יש דברים שאנחנו צריכים לדעת כדי שהחיים שלנו יהיו טובים יותר ודו קיום הוא לא תנאי לזה. השאיפה שלי שיהיו פה חיים משותפים אבל התנאי כדי שזה יקרה הוא ששני הצדדים יחיו בצורה הכי נכונה והכי שוויונית ובשביל זה אני צריך להתעסק הרבה בעצמי לפני הדו קיום. כשאתה נמצא עשרים צעדים מאחור, אתה כמעט לא קיים. הדו קיום יגיע בהמשך. באשר אלי – אני לא מסתיר את הזהות שלי. אני לא מסתתר ואם ארצה לעטות כאפייה, אעשה את זה אפילו במרכז תל אביב".

ראס מצביע על ההבדל הגדול בין הדור שלו לדור של ההורים שלו: הפחד. "אני מרגיש שהדור של ההורים שלי פחדו הרבה יותר. הדור הזה חי וגדל תחת שלטון צבאי. הם אומרים לי 'לך תלמד בשקט. אל תנסה לשנות את העולם. אתה לא כאן בשביל להפוך עולמות. אל תתבטא בפייסבוק'. הם באמת מאמינים בזה אבל לצעירים לא אכפת. אני מבין את הפחד שלהם אבל יש פה דור צעיר שלא מוכן להתקפל ולהסתיר את הזהות שלו, ולא מוכן לוותר על מה שמגיע לו. הדור הזה לא מפחד לומר שההימצאת שלו בכל מקום, כולל בתל אביב, היא טבעית לגמרי".

יאפא ואכד, 23, מהעיר עראבה שבגליל התחתון למדה שלוש שנים באוניברסיטת בר אילן. היא בחרה לשכור דירה בבני ברק וחוותה לטענתה פעמים רבות "מבטים לא נעימים" מהעוברים והשבים ברחוב. "ליהודים יש מעונות בתוך האוניברסיטה אבל המעונות של הערבים נמצאים בחוץ והם רחוקים מהקמפוס. שאלתי מדוע זה ככה, אבל לא קיבלתי תשובה". היא מספרת כי היחס לערבים באוניברסיטה השתנה לרעה במהלך מבצע "צוק איתן": "היו סטודנטים שהתלוננו על כך שאנחנו לא תומכים במדינה במלחמה. הם אמרו לנו ללכת ללמוד במקום אחר וזה לא היה נעים. לשמחתי זה לא גלש מעולם לאלימות".

לאחר הלימודים חזרה ואכד לעראבה וכעת היא מנסה להתקבל לתואר שני. את המשך חייה היא רואה בלי ספק בסמוך לבני משפחתה בגליל: "חינוך נגד גזענות, לדו קיום וקבלת האחר יובילו למציאות טובה יותר. ברגע שיפסיקו לחשוש אחד מהשני, ברגע שיכירו את הצד השני ויהיה שוויון לשני העמים - יהיה טוב יותר".

וכך, עם רגל פה ורגל שם, מנסים אלפי סטודנטים ערבים מדי שנה להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית הזו. בלי לדעת את השפה, בלי להכיר יהודים, הם מנסים בכל הכח להתערות בחברה היהודית ולהצטיין בלימודים. אך כשאין שום פתרון מדיני באופק והמתיחות בין העמים מסרבת להירגע - קשה להעריך מתי הסטודנטים הערבים יעסקו פחות בשאלות של זהות ולאומיות, ויותר בשאלות של ציונים ובילויים.

מאוניברסיטת בר אילן נמסר בתגובה: "ההפרדה בין המעונות נובעות משיקולי דת ושמירת כשרות. סטודנטים יהודים וערבים שלא מקפידים על כשרות מתגוררים במעונות מחוץ לקמפוס ולא בשל מוצאם".