דעה: אלאור אזריה לא שובר שתיקה

אין דבר שמסמל יותר את אובדן הדרך והתקווה מהעיסוק בפרטים ולא בתמונה הגדולה, המיקוד בטפל. אלאור אזריה הוא הטפל. כי זה לא אזריה - זה הכיבוש.

אפשר לומר הרבה דברים על העדות שנתן אלאור אזריה בבית המשפט. העדות שלו, שניתנה מתוך אסטרטגיית הגנה משפטית-אינטרסנטית ובשום אופן לא מתוך נקיטת עמדה מוסרית, מתארת באופן מפורט, חד וקר את המציאות וההרס שבכיבוש שבתוכה התרחש גם הירי בחברון. בעדותו הוא מספר על האלימות, דה-ההומניזציה, השנאה, ההפחדה, הכוחנות, והאדנותיות המתנחלית שהם מציאות הכיבוש בגדה המערבית. אבל למרות שאזריה הצטרף בעדות לאלו שחושפים את האמת שהיא מציאות הכיבוש - הוא לא שובר שתיקה, ממש לא. אבל אלאור אזריה כן נקלע למציאות קפקאית שבה המערכת שאותה שירת ובתוכה פרח והצטיין, מפנה כלפיו אצבע מאשימה ומעמידה אותו למשפט, למרות שפעל בהתאם לנורמות אותן ספג. ועתה, כדי להציל את עצמו, הוא חושף את הצביעות שלה ועל הדרך מגלה לנו, שוב, מה קורה בשטחים.

הסיפור של אזריה מתחיל ברגע אחד מכוער ואכזרי של הכיבוש שנקלט במקרה בעדשת המצלמה. אם לא היה מצולם סביר להניח שהיה מטויח. כמו עוד עץ אילם שנפל ביער, כך עוד ירייה אילמת ועוד מוות ברחובות חברון השוממים. נון-אייטם. אבל המצלמה צילמה והעולם ראה, והמערכת מיהרה לשגר את התגובה המיידית הגנרית: זה לא אנחנו, זה הוא. הוא אשם. ורק הוא. זה אירוע חריג. זו לא הנורמה בצבא המוסרי בעולם. אנחנו לא הורגים פלסטינים ללא הצדקה. אבל אזריה חושף בעדותו את השקר שמאחורי התגובה הפבלובית הזאת, ובקו ההגנה שלו הוא מאשים בחזרה: לא, הוא אומר, אתם קרנפים, כי זה לא אירוע חריג. זה מה שאנחנו עושים שם. זה מה שאתם לימדתם אותי לעשות. האלימות, האצבע הקלה על ההדק, הזלזול בחיי אדם, השימוש בכוח והדיכוי - זו המדיניות, זו השקפת העולם שלכם ושלי, וזו המציאות שם, בשטחים. אז אם אני עומד למשפט, כולכם אשמים.

במובן הזה, אזריה מצטרף לחיילים ששברו שתיקה בכך שהוא מעמיד מולנו, הציבור, מראה ומגלה לנו את פרצופנו האמיתי, את פרצופו האמיתי של הכיבוש. ובמובן הזה הוא גם צודק - לא רק הוא צריך לעמוד למשפט, אלא כולם. כולנו. כל מי שתומך בכיבוש, בשנאה, באלימות, בגזענות ובהתנחלויות; וגם כל מי שמאמין שצריך לסיים את הכיבוש אבל עוצם עיניו מול החורבן וההרס שהוא מביא על החברה בישראל.

ועדיין, אלאור אזריה הוא לא שובר שתיקה. ממש לא. כי הוא לרגע לא חשב שעשה מעשה פסול, ולמעשה - כלל לא עסוק בשאלות מוסריות. אזריה הוא לא שובר שתיקה כי הוא לא רוצה לסיים את הכיבוש, הוא בעד הכיבוש. אבל קודם לכל, אזריה הוא לא שובר שתיקה כי הוא לא לוקח אחריות על מעשיו. וגם בזה - הוא לא לבד.

אזריה, המ"פ שלו, המג"ד שלו, המח"ט והרמטכ"ל בכבודו ובעצמו - כולם מנסים לנקות עצמם מאחריות. ולכן, לא אלופי הפיקוד "הסוררים" ולא הרמטכ"ל "השמאלני" שלנו וגם לא אלאור אזריה - אף אחד מהם הוא לא שובר שתיקה. כי לקיחת אחריות מחייבת הכרה באי-המוסריות שבפעולה, בעיוות שלה, בחורבן שהיא ממיטה על כולנו. ומה שקורה בימים אלו במשפטו של אזריה הוא בדיוק ההפך: זהו משפט של חייל שפשע ושל מערכת שלמה שמתגייסת כדי לסמן אותו כ"חריג" ו"סורר" על מנת לנקות את עצמה, והוא מצידו מגייס את כל האמת על המציאות כדי לנקות את עצמו. ואף אחד מהצדדים לא לוקח אחריות, לא חלקית, גם לא בכלל.

רק כשייפסק משחק ההאשמות וההתנערות האישית נוכל לראות ולהכיר גם באחריות המשותפת. רק כשנסתכל ונכיר במציאות המכוערת, האכזרית והאלימה שיצרנו בשטחים, כשנפסיק לטפל בסימפטומים ולהסתתר מאחורי אירועים "חריגים" שצולמו במקרה ברגע ובזווית הנכונים - רק אז נוכל לחשוב ולפעול באופן אמיתי ועמוק לשינוי המצב וגם לראות ולהבין שהכיבוש הוא הבעיה שלנו ולא אזריה. והפתרון שלה הוא סיומו.

בהעדר האומץ הדרוש להביט נכוחה במציאות - הסיבוב הזה יגמר באותו המקום שבו הוא התחיל. ההוצאה להורג ברחובות חברון תהפוך לעוד מקרה "חריג" שישמש כאבקת הלבנה של מפעל הכיבוש. כל עוד לא ניקח כולנו אחריות ונשבור שתיקה, המשפט הזה הוא גם שלנו. כי כולנו אשמים.

יולי נובק היא מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה"