"המעבר מלהיות אשתו של דולב לאלמנתו הוא בלתי נתפס"

עברו כבר שנתיים. אבל בעצם עברו יומיים. מאז שנהרג דולב הזמן באמת עצר מלכת, לפחות בשבילי. אין יותר שבועות חודשים ושנים. יש רק את השנים שלפני ואת מסת הזמן שאחרי. זו הדרך היחידה שלי להתמצא במרחב הזמן החדש שנפתח אליו. אני נעה במרחב הזה אבודה. לא מצליחה לנסח מטרה מוגדרת לחיים, או אפילו מה לעשות מחר בבוקר. הלכתי לאיבוד ואני בכלל לא רוצה לחזור. הבועה הזאת ששייכת לי היא המקום היחיד שבו אני מרגישה בבית.

אומרים שהזמן עושה את שלו. וזה נכון, אבל בעיקר לאחרים. אני מסתכלת על כולכם, שעברו את השנתיים האלה. השתנתם, התפתחתם, "המשכתם הלאה" כמו שאומרים. ואני נשארת לי בתוך הבועה, שבה אני תמיד ארגיש בודדה, ולא רוצה לצאת ממנה ולהצטרף אליכם, לחיים השוטפים שמתנהלים לפי שבועות ושנים ששועטים קדימה בלי לחכות למי שנפל מהעגלה.

אני לא אמורה לכעוס. הרי מה יעזור הכעס הזה מלבד לרמוס לי עוד את הלב. אך יסלח לי הלב שלי, הכעס הוא בלתי נשלט. אני כועסת על כולם ועל אף אחד. כועסת על אלוהים שלעולם לא אקרא לו אל מלא רחמים, כשכל כך הרבה אהובים שלי נלקחו. כועסת על העולם כולו. כועסת על המדינה הזאת, שכאילו נהנית לספוג דם צעיר וטרי לתוכה, רווה מכך כבוד ותהילה. אבל המוות הוא נטול תהילה. הוא סתם מוות. סוף מוחלט. רגע היית אתנו ועכשיו אינך פה. אתה כלל לא קיים. האם אי פעם היית פה איתי? אולי היה זה רק חלום. חלום מתוק על אהבה ומשפחה ושלמות מוחלטת. איך בשנייה אחת הכל מתפורר?

בובי שלי. הלוואי שהייתי כמוך. חזקה מבפנים. בטוחה שבסוף הכל מסתדר. כמוך מאמינה שהחיים יפים וטובים והעתיד מבטיח. הלוואי שהייתי כמוך. מתה ושורה בשקט ושלווה ולא כאן על הארץ בלעדיך עם הכאב הזה.

וכל זה בשביל מה? בשביל קצת שקט? מי אמר ששקט זו מטרה מספיקה בשביל להקריב את החיים שלך? בשביל להרוס כל כך הרבה חיים כל כמה שנים? זאת הארץ שלי ואין לי אחרת, אבל היא לא שווה את החיים שלך. שום דבר לא היה שווה את החיים שלך. בטח לא פיסת אדמה. הלוואי שהייתי יכולה לומר שאני גאה במוות שלך. אולי זה היה עוזר לי. אבל אני גאה הרבה יותר בחיים שלך. והיו לי עוד כל כך הרבה תכניות לעוד הרבה שנים של חיים איתך ולצדך.

אני מנסה לחשוב על מי אני עצובה יותר. אם הייתי אישה טובה או לפחות אישה עם לב גדול הייתי צריכה לענות שעליך. נגמרו לך החיים ואתה מפסיד את העולם ועוד תפסיד חיים שלמים. שלך ושל הילדים שלנו. אבל אני עצובה על עצמי. המעבר מלהיות אשתו של דולב לאלמנתו הוא בלתי נתפס. כשאני מנסה להסוות בפני את עצמי את העליבות שברחמי העצמיים אני עונה שהכי עצוב לי על הילדים. אבל זה לא נכון. כי הם חזקים. לפחות הבנות קיבלו את האופי שלך. למאיה מאד קשה והיא מנסה לא לחשוב עליך מרוב שקשה לה, אבל מאז שנעלמת לה כאילו היא החליטה לתפוס את מקומך בבית. והיא גדלה ומתחזקת ונהיית הכפילה שלך. לא רק במראה. היא צוק איתן. בטוחה בעצמה מבפנים, לא נותנת לעולם לזעזע אותה ועטופה בהילת ה"יהיה בסדר" שלך. גם כשגיל ההתבגרות משתלט עליה אני רואה עמוק בעיניים שלה את המבט שלך. זה שהרגיע אותי שהעולם יפה והחיים פשוטים ובסוף יהיה טוב. והיא תמיד תתגעגע ותגדל בצל חסרונך אבל אני יודעת שהיא רק התחזקה מאז והיא תהיה בסדר.

אבל מה איתי? לי אין את התכונה הזאת שלכם. אני עלה נידף בלעדיך בובי. אין לי מי שיחזק אותי וירגיע אותי וייתן לי גב ועוד ונשיקה בצוואר ועל המצח. בכל שנות המחלה של אמא שלי ניסיתי להסביר לך מה היא הייתה עבורי. איך התרגלתי לסמוך ולהישען עליה ולכן כשחלתה אני מרגיש כמו אניה אבודה ללא מגדלור באופק. ועכשיו? מה אעשה בלעדיך? לא היית המגדלור. היית סיפון האניה והרצפה שלה וכל קורת עץ שבונה את היקום בו נשמתי וחייתי. ואני אובדת וטועה ותוהה ומחפשת סיבה ומטרה לחיי.

הילדים משמחים אותי וממלאים אותי וגורמים לי לבהות בהם בהשתאות. משתאה על בגרותם וחכמתם ושפיותם. אבל מלבד הילדים מה עוד אעשה? מה עוד ישמח אותי פה? תחזור אליי בובי שלי. עוד לא מאוחר. אף אחד עדיין לא מאמין או הפנים את לכתך. אתה יכול פשוט להופיע בדלת ואף אחד לא יופתע. אתה יכול לחזור. בבקשה.

סא"ל דולב קידר נהרג בעת שהסתער על מחבלים שחדרו ממנהרה ליד קיבוץ ניר עם במהלך מבצע צוק איתן. אזכרתו תיערך ביום חמישי, 21.7 בשעה 18:30 בחלקה הצבאית במודיעין.

>> לכל הטורים של מיכל קסטן קידר