בווידאו: הצצה לקטעים מהפרויקט המלא
"כשהייתי בת חמש, אחי בן ה-14 הכניס אותי למקלחת. צרחתי, אבל אימא לא שמעה. עד גיל 13 זה היה פעם אבא, פעם סבא, פעם האח הגדול ואני התרגלתי. פעם צעקתי, פעם בכיתי, אבל לרוב שתקתי. אחר כך הגיעה גם האשמה. בגיל 13, כשנכנסתי להיריון, הבנתי שמשהו לא טוב קורה". את העדות המצמררת הזו מספרת בפנים גלויות למצלמה ניצה סקולניק בת 61 מתל אביב.
עשרות שנים חלפו מאז שהיא נאלצה לעמוד מול עצמה ולהחליט אם היא מתלוננת או שותקת. התקופה הייתה אחרת, החוק עמד לפרשנות רחבה יותר והתסכול, הפחד והבושה, התלוו לכל ניסיון לעמוד מול המערכת ולעשות שינוי. ניצה לא חשבה שכעבור שנים רבות, כשהיא כבר סבתא לנכדים, היא תעמוד מול המצלמות של אתר "מוטק'ה" לגיל השלישי, בפנים גלויות ובראש מורם, ותספר לצד נשים אחרות את הסיפור שלה בקול יציב.
לחצו על תמונות הנשים כדי לצפות בעדויותיהן
התקופה היום היא אחרת, אומרות בפה מלא כל הנשים שמשתתפות בפרויקט הייחודי הזה. כשהיו צעירות הייתה הסתרה וטיוח. לא דיברו על הטרדות מיניות ואלימות במשפחה. החוק למניעת הטרדות במקומות עבודה, המודעות להטרדות מיניות בצבא והיחס לאלימות שמגיעה מבן זוג היו שונים לחלוטין ממה שהם היום במקרה הטוב, או כלל לא קיימים במקרה הרע. כל אחת מהנשים נאלצה לפתח אסטרטגית הישרדות קצת שונה.
בגיל 60 פלוס, הן יודעות שהבחירה שלהן להיחשף תגרור תגובה שונה מאוד מזו שהיו זוכות לה לו סיפרו את סיפורן בצעירותן. בגיל 60, הסיפור שלך נשמע כבר קצת אחר, את נראית קצת אחרת. אולי בגיל 60 לא יפקפקו. אולי לא יאשימו את הקורבן.
לאחר אין ספור מעשי אונס, עזבה ניצה סקולניק את ביתה בגיל 13 לטובת פנימייה חרדית והחלה בתהליך של חזרה בתשובה. כעבור שנתיים וחצי נאלצה להחליט אם היא חוזרת הביתה או הולכת לשידוך. היא העדיפה להישאר רחוקה מבני משפחתה, ומצאה את עצמה "נשואה למישהו שמזכיר אותם". "פעם אחת סיפרתי לאימא שלי על מה שהוא היה עושה והיא הפטירה שגם אבא היה ככה".
בגיל 28, אחרי תשעה ילדים, היא החליטה לקשור את החצוצרות ואחרי 20 שנה היא קמה ועזבה. "לקחתי את כל הילדים והלכתי. הבנתי שאני חייבת להציל אותם", היא נזכרת. היום, אחרי תהליך ארוך ואינטנסיבי, היא מספרת את הסיפור שלה בפני נשים, שופטים, פרקליטים, בבתי סוהר ולמעשה מול כל מי שמוכן לשמוע.
"אני שגרירה של כל הנשים והגברים ששותקים כי הם חושבים שהם לא יכולים לדבר, שלא יאמינו להם", היא מסבירה. הגיל והפרספקטיבה, לדבריה, מעניקים לה אמינות מול הקהל שלה שלעולם לא מפקפק באף חלק מהסיפור שלה. "אחת הצרות הקשות היא הפחד שלא יאמינו, אבל אני, אם אני מספרת אני מספרת הכול ולפרטים. אנשים מזדעזעים, וכשזה קורה, נפתח אצלם צוהר בראש. פתאום הם אומרים: 'זה קורה מסביבנו ואנחנו לא שמים לב', או 'ראיתי אבל לא האמנתי שבעלי יכול לעשות את זה'. הם מכחישים איפה שאין היגיון", היא מסבירה. "אימהות באמת לא רואות? כשהייתי בת שמונה, אמא שלי ראתה את אחי ואותי, והמשיכה ללכת למטבח. היא לא הייתה מסוגלת".
קשר שתיקה משפחתי
עד עצם היום הזה היא נאלצת להתמודד עם הביקורת מתוך המשפחה: "האחים שלי, עשרה, לא מוכנים לדבר על זה. רק שואלים אותי למה סיפרתי. קשה להם, אז הם מכחישים".
לאורך השנים היא נאלצה להתמודד שוב ושוב עם סיפור חייה, בכל פעם מזווית קצת שונה. במשך 40 שנה הספיקה להיות גננת, מטפלת משפחתית ומפקחת על גנים. "רציתי לדעת לטפל בילדים, במשפחה, כי שלי הייתה דפוקה", היא מסבירה. "ילדים לוקחים אליהם את האשמה על מה שההורים שלהם עושים. זה פרדוקס הנאמנות. למי אני נאמנה? למשפחה שלי, או לעצמי?". גם בלידות שלה היא נתקלה בטראומה. "אומרים לך שזה דבר יפה, שדרך סקס מגיעים ילדים לעולם אבל אצלך? אצלך הכול מעוות".
היום, היא מבינה שהשתיקה הייתה מסוכנת לה יותר מכל ואף מקשרת את סרטן השד ממנו החלימה פעמיים לאגירה של שנים בבטן. "לא לשתוק. לא לשתוק. ברגע ששותקים, משתיקים את מעגלי החיים", היא חורצת. "אם ילד רואה שאימא שותקת הוא ישתוק גם. ילדים מרגישים כשאימהות שומרות סוד, אי אפשר להסתיר מהם, הם חכמים". ואולם, היא מודעת לחששות ולקשיים שיש היום, אבל מתעקשת שהזמנים הם שונים והמערכות לא אטומות כפי שהיו פעם. כשחזרה מהודו, מולדתה, היא בעצמה נאלצה לעמוד מול שמונת ילדיה ולהסיר את המסכות. "הם אמרו לי: 'אימא, אם היינו יודעים היינו ילדים טובים יותר'. הם תומכים מאוד, ואחרי שסיפרתי הם סיפרו דברים בחזרה, כי כשאנחנו משתפים ילדים, הם מדברים".
לדבריה, "לגיל שלי יש יתרון, הן באמינות של הסיפור והן במקום שממנו אני באה, לא כקורבן יותר. מאז שיצאתי מהמקום הזה, אני עומדת מול קהל ומעבירה הרצאות ואנשים לא מבינים מאיפה נפלתי עליהם. אומרים לי: 'נכנסנו שופטים, יצאנו בני אדם'. כשהם רואים צעירה מבוהלת, קל להם יותר לתקוף ולשאול 'אז מה הסיפור שלך? מה נזכרת עכשיו?'".
לשוטרים, לעורכי דין ולמערכת המשפט, היא קוראת לזכור שמדובר בבני אדם. "אף אחת לא רוצה לעבור את זה. יש מי שמחליטה לספר ומקווה לקבל חיבוק מהמשפחה והיא מוקיעה אותה. כשאתם מסתכלים על סטטיסטיקות יש בן אדם. גם אם מבוגר פתאום מתבלבל תזכרו שהוא הילד שבו", היא אומרת, וחוזרת: "לא לשתוק. לדבר. עם חברה, איתי, במרכזי הסיוע. רק תתקשרו. רק תדברו".
בגיל 18 נכנסה מירי ארגמן להיריון. "לפני 45 שנה, לעשות הפלה היה דבר לא טריוויאלי. היה לי כבר תאריך גיוס, והחלטתי לא להפיל ולהתחתן איתו", היא מספרת. זו הייתה תחילתו של סיפור שהיום, בגיל 64, היא מספרת בקול יציב וחזק. אז, מירי נאלצה להתמודד עם אלימות יומיומית מצד בעלה. החוק למניעת אלימות במשפחה, שאושר רק בשנת 1991, לא היה שם כדי להעניק לקורבנות את הלגיטימציה המינימלית ללכת ולהתלונן. "זה התחיל בעיקר באלימות מילולית, נפשית והשפלות. אחר כך, האלימות המילולית הפכה לפיזית. לא שיתפתי אף אחד, הייתי חסרת ביטחון וערך. הוא כל הזמן שידר לי שאני לא שווה ובאיזשהו מקום קניתי את זה".
"לא חשבתי בכלל שאני אישה שעוברת אלימות", היא מספרת. אחרי שבעלה שבר לה את הצלעות ואיים לרצוח אותה באמצעות כלי מטבח ששבר, השכנים הזעיקו משטרה ומירי החליטה להתלונן. בפעם הראשונה, היא נשלחה בחזרה לביתה יחד איתו. בפעם השנייה, הוא הועמד לדין. "הייתי העדה המרכזית וזה היה משפיל ברמות. חקרו אותי והרגשתי שאני הנאשמת. אמרו לי, 'בטח הזמנת משטרה כדי שיהיו אורות'. לימים ביררתי מה היה גזר הדין. סיפרו לי שזה הסתכם ב-2,000 שקל קנס ותקופת מאסר על תנאי".
היום, מביתה בכפר יונה, היא מדגישה את המילה "באושר" כשהיא מספרת שהיא נשואה. היא החלה לספר את הסיפור שלה בשנה וחצי האחרונות מול קהל, כחלק מתהליך של ריפוי. "חשבתי שכל הפרק הזה מאחוריי, ואז, לפני שנתיים, הציגו אצלנו במתנ"ס הצגה לכבוד היום הבינלאומי למניעת אלימות במשפחה. השחקנית ממש דיברה אליי, זה זעזע אותי ונכנס לי לבטן. ואז הבנתי שאולי חשבתי שהסיפור הזה מאחוריי אבל זה היה רק שריון מאוד חזק שהחל להיסדק באותה התקופה".
"לא חשבתי שאני אישה מוכה"
לאחר כמה חודשים, הבינה כמה משמעות היא שואבת מהתייצבות מול קהל עם הסיפור שלה. לאורך שנים, עבדה כשכירה והנחתה מעגלי נשים בכל מיני תחומים, אך לדבריה היא הייתה "בורחת למקומות אחרים" ולא למקום שבו הכי רצתה לגעת. כמו כן, בעבודה נאלצה להתמודד עם אווירה קשה כשבמשך זמן רב הבוס שלה התנכל לה מאחר שלא הייתה מעוניינת לקיים איתו יחסי מין. "הבנתי שיש הרבה מה לעשות בתחום, התיישבתי, וכתבתי את ההרצאה", היא נזכרת.
"כשכתבתי הייתי בטלטלה איומה. בתוך הסיטואציה לא חשבתי שאני אישה מוכה, המשכתי הלאה. אחרי שהתחלתי לכתוב את ההרצאה וקראתי ספרים בנושא, ראיתי כמה קלאסי כל הסיפור שלי וזה רק נתן לי יותר מוטיבציה לעזור לאחרים", סיפרה. "אני רוצה להראות שאפשר. אפשר לצאת, אפשר להשתקם".
ההחלטה להוציא את הסיפור לאור התקבלה בברכה אצל שני בניה, שאף הגיעו לשמוע אותה בעצמם. "לפני שהתחלתי עם ההרצאות, לקחתי אותם לשיחה וסיפרתי להם שזה מה שאני מתכוונת לעשות. היה לי חשוב להזמין אותם כבר לפיילוט, כי אמנם הם ראו מה קרה לי וחוו בעצמם אלימות, אבל את כל מה שהלך לי בבטן הם לא ידעו, והיה לי חשוב שישמעו".
היום, היא מאמינה שהטיפול שונה ושהרשויות מתייחסות ברצינות מאוד לתופעות של אלימות במשפחה, אבל מעבר לזה היא קוראת לנשים לשתף בשביל עצמן. "השיתוף עם אחרים יחליש אותו. המטרה של מעגל האלימות היא לבודד אותך מהחברות ומהמשפחה כי בתוך הבית הוא שולט. תתגברי על הפחד והבושה", היא אומרת. "מבחוץ הוא נראה בנאדם רגיל לגמרי, אבל הוא שולט בך. ברגע שהתחלתי לצאת, ללמוד, או לעבוד במקום שהוא לא איתו, האלימות הלכה וגברה. הוא איבד את השליטה בי".
"את צריכה לחשוב על עצמך, על החיים שלך. זו החלטה לא פשוטה, אבל זה בהחלט אפשרי. החיים חזקים יותר. אין סיבה שאף אחת תישאר במקום הזה".
סא"ל במיל' חנה הראל, בת 62 מאזור, השקיעה 22 שנים מחייה במסגרת הצבאית. בתקופת מלחמת יום הכיפורים, היא גילתה שאחד המפקדים נהג להתחבא בארון החדר שלה במהלך הלילה, ומציץ. "לא סיפרתי בבית ולא התלוננתי, לא היה מקובל להתלונן", היא מספרת, ובמקום זאת היא לקחה פטיש ומסמרים ומסמרה את דלתות הארון. "הרגשתי שזה היה איזה הישג. אם הייתי מתלוננת הייתי עוזבת במהירות את היחידה".
לאורך השנים, נתקלה חנה לא אחת בהטרדות, ולדבריה, "את כולן הפכתי לבדיחה". מתוך ההבנה של המערכת שבה היא נמצאת, נאלצה להתמודד בכל פעם בדרך אחרת, עד שהגיעה לדרגת סגן אלוף שאליה ייחלה. פעם ביקשה לעזוב את היחידה לקורס קצינות, פעם החליטה לשתוק ולהמתין לשעת כושר, ופעם התלוננה על הבנים שנכנסו למגוריה והודחה בתוך שעתיים מהיחידה. ואולם, היא התברגה בסופו של דבר לכל המקומות שאליהם שאפה להגיע, והחלה לטפל במערכת הזו מהצד השופט והפיקודי.
"התחלתי את השירות שלי בתקופה של השינוי. המערכת היא גברית, היא מאצ'ואיסטית, היו בה דפוסים מימים ימימה. בתור ראש מדור נשים בבקו"ם, לדוגמה, ידעתי שהקצינים קיבלו הוראה לכתוב על התיק אם החיילת יפה במיוחד", סיפרה. "אני זוכרת ששלחתי בת למשפחה שכולה, בחורה מדהימה, ללשכת הרמטכ"ל, אבל הם החזירו אותה בטענה שהיא לא מספיק 'ייצוגית'".
דברים מתחילים להשתנות
לימים, הפכה לשופטת צד בבית הדין הצבאי. "בתקופתי היה מקובל לשתוק או לעזוב, אבל לא להתלונן. קשה לעמוד בבית משפט ולספר, את נשארת ערומה לגמרי", היא מודה. "אני זוכרת את עצמי לא פעם ולא פעמיים אומרת לעורכי דין שתשאלו מתלוננת: 'את מי זה מעניין? מה זה משנה איך הייתה באזרחות? מבחינתי שתיתן גם שירותי מין באזרחות, אם היא אמרה לא - זה לא".
לדבריה, "את יודעת ברגע שאת נכנסת, שזו המערכת. ידעתי שאם אני אהיה סגן אלוף זה נס. בתקופתי, היה צריך לעבור דרך המיטה או לחכות הרבה מאוד זמן, למרות שאת מוכשרת. אז הייתי חמש-שש שנים רב-סרן עד שקודמתי, כי ידעתי שאני לא יכולה ללכת בדרך הראשונה, אז הלכתי בדרך השנייה".
אף שהיא לא מייחסת משקל רב להטרדות שהופנו אליה בצבא ובאזרחות, היא כן מתייחסת בכובד ראש למערכת ולהווייתה ולכן מקווה שהדברים שלה ורוח התקופה, יעוררו שינוי. "אנשים פה מתחילים להשתנות. יש תלונות, דברים מתגלים, יש שינוי. הוא לוקח זמן כי דור שלם צריך לעבור אותו", היא אומרת. "לא כל מי שמתגייסת יכולה להרים את הראש ויש גם מי שדוכאה בבית והיא נשארת עם הרבה פחד, אבל הן אמורות לקחת את הכוחות מזה שתת-אלוף אופק בוכריס יושב בבית חמישה חודשים. יש מי שיטפל בזה. אם את לא מסוגלת לבד, אז תראי מי יכול יעזור לך".
כמו כן, היא קוראת לנשים החזקות יותר במערכת להפעיל יותר שיקול דעת וערנות. "הייתי רוצה שלכולן יהיה אומץ להגיב, אבל אנחנו, החזקות, צריכות לסלול את הדרך. אם אני היום יושבת ביחידה צבאית ורואה חיילת שההתנהגות שלה מוזרה קצת, התפקיד שלי הוא לטפל בזה. הידיעה שאת פוחדת ושותקת, עושה יותר נזק מאשר להגיב, גם אם זה כרוך בלעזוב את היחידה".
פער בין-דורי
יוזמת הפרויקט "שתקנו מספיק" באתר מוטק'ה, שרון שילוח דנטס, יצאה לדרך אחרי שנתקלה בפערי הדורות במקומות הכי קרובים אליה. "היו לי פגישות עם אבא שלי ועם חברים שלו, בני 70 וקצת, והבנתי שיש פער גדול בין מה שהם חושבים שזו הטרדה מינית לבין מה שאני חושבת שזו הטרדה מינית. שמעתי התבטאויות שאני יודעת שאחים שלי כבר לא יגידו", סיפרה. "אחר כך, כמו כל אחת, נתקלתי בתגובות נגד לכל חשיפה של כל פרשייה כמעט שיש עכשיו בתקשורת 'איפה היא הייתה? מה היא נזכרה? מה היא מרוויחה מזה?', והבנתי בעצם שיותר מהכול, הרגיז אותי שאנשים חושבים שהטרדה מינית זה 'טרנד' ומתעקשים ש'פעם לא היו את הדברים האלה'. ועוד איך היו. היו גם יותר".
בשלב הזה היא החליטה לצאת ולבדוק מה קרה בפועל ומצאה דרך האתר נשים שחשפו את סיפוריהן. "הסיבה שלא שמעו על זה אז היא כי לא היה מקובל בשום צורה לדבר על זה. כשנשים בגילאי 60 פלוס, שהחברה לא מקשרת אותן לא להטרדות ולא לשום דבר מיני, יבואו ויספרו מה קרה להן ולמה הן לא דיברו זה יעשה משהו. קשה יותר להטיח אשמה במישהי שיכולה להיות אימא שלך, או סבתא שלך, או השכנה החמודה ממול, מאשר לבת 20 שיצאה לבר בעיר". אבל אסור לשכוח: כל אחת מהנשים שהשתתפו בפרויקט היתה פעם הצעירה בת ה-20 שהעדיפה לשתוק - עד שלא הייתה יכולה עוד.
לפרויקט המלא באתר מוטק'ה לחצו כאן