כבר 20 שנה שדרכה של ענת משיח שזורה בזו של הסניגוריה הציבורית, והשבוע מציינות שתיהן שני עשורים של עשייה. הסניגוריה חוגגת את היווסדה ואנשיה מצביעים בסיפוק על הדרך שעברה מגוף שקם מכוח חוק כדי להגן על חסרי האמצעים ועד ימינו, כשאפילו האמידים מבקשים להשתמש בשירותיה. משיח מצדה נזכרת בסיפור סינדרלה של ממש, שהחל כשהגיעה לפני 20 שנים לסנגוריה כמזכירה צעירה ונמשך כשבתמיכת אנשי הסנגוריה, היא חוללה מהפך בחייה וטיפסה עד מהרה לתפקיד קרימינולוגית הבית של הארגון והממונה על תחום עברייני מין בסניגוריה הארצית.
"בגיל 17 התחתנתי והפסקתי ללמוד", היא נזכרת בריאיון לוואלה! NEWS. "לא סיימתי י"ב, לא בגרויות. גדלתי באזור יד אליהו במשפחה ממעמד הביניים. ההורים שלי היו אנשים פשוטים, עניין ההשכלה לא היה בראש מעייניהם. פסגת השאיפות של אבי היתה שאסיים 12 שנות לימוד, אבל הכרתי את בעלי וההורים שלי עודדו את הקשר הזה. כשעמדנו להתחתן שאלתי את אמא שלי איך אני, הילדה הטובה והצייתנית, לא אסיים 12 שנות לימוד? אז אמא שלי, שהתפיסה שלה היתה לבשל ארוחה חמה לילדים שלה, אמרה לי 'לימודים תמיד אפשר להשלים'. ושמעתי בקולה. גם מהמקום שזה גאל אותי ממבחני הבגרות, וגם כי מאוד רציתי להיות עם בעלי. אמא שלי אמרה לי שאם לא אעשה את זה עכשיו הוא פשוט ילך ולא יהיה איתי. היום ממרום גילי יש לי הרבה תובנות בעניין ונאלצתי להשלים פערים רגשיים בעיקרם במרוצת השנים. אבל אני לא מצטערת לרגע כי יש לי בעל מקסים ושלושה ילדים".
"בגיל 18 ילדתי. לנשור מבית ספר לא היה משהו מקובל אבל גם לא משהו מאוד חריג. אבל אני זוכרת שחברות שלי המשיכו ללכת לדיסקוטקים ואני מצאתי את עצמי עם תינוקת צווחנית ואין לי מושג מה עושים עם הדבר הזה. אני זוכרת את עצמי מחכה לאמא שלי שתחזור מהעבודה, מוסרת לה את הילדה ואומרת לה: עכשיו את. מהר מאוד התחלתי לעבוד כקלדנית בבית המשפט לנוער. היום אני מבינה שבעצם עשיתי שם סטאז' לחיים שלי: ישבתי ליד שופטת נוער, למדתי את המשפט הפלילי, למדתי את חוק הנוער וזה משמש אותי עד היום".
"בגיל 24, אחרי שלושה ילדים, מאוד רציתי תקן קבוע. אני זוכרת שאמרו לי שקמה סנגוריה ציבורית ויש לה תקציבים וצריכים עובדים. פניתי לזיוית לייבוט שהיתה המזכירה הראשית בזמנו והיא הזמינה אותי לראיון עם פרופ' קנת מן, מייסד הסנגוריה, לתפקיד מנהלת הלשכה שלו. קנת היה חשדן וחשב שלא צריך מזכירה וזיוית אמרה לו שהוא חייב מישהי שתנהל לו את העבודה. בהתחלה הוא בחן את היכולת והאינטליגנציה שלי אבל התאהבנו מהר מאוד. לא ידעתי מה זה אומר סנגוריה ציבורית. כבר בשנה הראשונה, כשאני בכלל לא חשבתי על לימודים, זיוית פנתה למחלקת לימוד וסידרה שאשלים שנות לימוד. אני זוכרת שיום אחד היא באה ואמרה לי 'בבקשה, זה האישור, את מתחילה ללמוד'. אני לא זוכרת שבכלל דיברתי איתה על זה".
זו הייתה יריית הפתיחה למסע המטאורי של ענת משיח, מסע שנמשך עד היום כי תמיד אפשר ללמוד עוד ולהבין יותר. היא רק היתה צריכה שיגידו לה שהיא כזו. "אני זוכרת שביום הראשון ללימודים הכנתי את התיק ועמדתי בבוקר בוכה בדמעות מהחרדה איך אני אחזור לספל הלימודים, מה לי וללימודים? הייתי תלמידה ממוצעת, לא מבריקה, אבל בגלל שהייתי צייתנית עשיתי מה שזויוית אמרה לי. אני עובדת מדינה ועובדי מדינה לומדים. יכול להיות שהיא זיהתה בי פוטנציאל ועודדה אותי. בעצם היא לא עודדה, היא קבעה לי עובדה".
במשך שנה וחצי השלימה משיח את כל בחינות הבגרות, מתנ"ך ועד מתמטיקה. ואז קרה הקסם: "התאהבתי בזה. אי אפשר היה לעצור אותי. קבלתי תוצאות של מבחנים שהראו לי שאני יכולה, לא ידעתי את זה עד לאותו רגע, למדתי בתיכון מקצועי. בסנגוריה תמיד פרגנו לי אבל היו גם ימים קשים יותר. היה יום שקנת מן צעק 'איפה היא, אני צריך אותה!, והתקשרו אלי ללימודים שאחזור כי הוא לא מוצא מסמך מסוים. כשסיימתי התעורר בי התיאבון ללמוד תואר. אני חושבת שלא שאפתי ללמוד תואר במשפטים כי לא האמנתי מספיק בעצמי, שזה בכלל אפשרי למישהי כמוני. עד היום אני בין הבודדים במשפחה שיש להם תואר אבל לבנות שלי כבר יש תארים, הבן שלי עדיין בצבא".
פעם ראשונה בכלא
מנהלת הלשכה ("מילה יפה למזכירה") התלבטה מה ללמוד. היא באה להירשם ללימודי ספרות אבל אז שמעה על לימודים בקרימינולוגיה שנפתחו בבית ברל ויכולים להתאים לעובדי מדינה. "תמיד סיקרן אותי עולם העברייניות והפשע וביום שהתחלתי ללמוד וישבתי על הכיסא, מקשיבה למרצה שמדברת על למה אנשים מגיעים למקומות של עבריינות, הרגשתי שאני יושבת במקום הנכון".
מה משך אותך דווקא לעולם הזה?
"אנשים לא סתם מגיעים לאן שהם מגיעים. יש לי רגישות מאוד גדולה לנושא. גם ממקום אישי של החיים שלי".
משיח סיימה את התואר הראשון בהצטיינות ואז נפתח לה התיאבון: "עמדתי יום שישי אחד בעודי מבשלת במטבח כי בימי שישי אני בתפקיד מסורתי של האישה, מפצה את הילדים שלי על כל הימים שלא בשלתי במהלך השבוע, ואומרת לעצמי שיש לי חלום והוא להיות קרימינולוגית. התחלתי לבדוק לאן להירשם ומה אני עושה ואיך".
אבל למציאות תכניות שלה, ענבל רובינשטיין שהחליפה את מן בתפקיד והיתה אז הסנגורית הארצית באה בהצעה יוצאת דופן למנהלת הלשכה עדיין, רק עכשיו בעלת תואר ראשון. "היא אמרה לי חכי לפני שאת עושה תואר שני תאורטי, לכי תלמדי לימודים פרקטיים שאחר כך נצטרך בסנגוריה. נחקק חוק חדש, חוק הגנה על הציבור מפני עבריינות מין ואנחנו זקוקים לאנשי מקצוע, קרימינולוגים שיידעו לקרוא את חוות הדעת שאנחנו מקבלים אז אם את רוצה ללמוד אני ממליצה לך ללמוד את התחום הזה".
"אני יכולה לומר היום שענבל היתה אולי הדמות הכי משמעותית בהתפתחות שלי. אלה היו לימודי תעודה של אבחון וטיפול בעברייני מין. שאר המשתתפים היו אנשי מקצוע: קרימינולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים ואני יושבת על ספסל הלימודים ומסתכלת מימיני ומשמאלי. כולם כבר עם תואר שני ושלישי, אנשי מקצוע שעובדים בשטח, ומי אני? מנהלת הלשכה של ענבל רובינשטיין. אמרתי לעצמי איך אני אעמוד בבית המשפט כמומחית? אבל המשכתי ולא עצרתי לשאול את עצמי על החרדות שלי. התחלתי לעבוד באופן מעשי וזו היתה פעם ראשונה שנכנסתי לכלא. בהתחלה כצופה בקבוצה טיפולית. זו היתה הפעם הראשונה שאני פוגשת את האוכלוסייה הזו ממקום טיפולי. תמיד עניין אותי המקום הזה, העולם הזה. למה אנשים עושים דברים לא טובים וככל שלמדתי זה יותר עניין אותי. קשה לי בכלא עד היום. לא נבהלתי מהבחירה שלי אבל שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה אני הולכת לתחום הזה. היום", היא מישירה מבט, "היום יש לי תשובה ברורה".
משיח נרשמה לקורס נוסף בעבריינות המין ואז לתואר השני. "רציתי לכסות את התחום הזה מקצה לקצה. רציתי תשובות לשאלות שהיו לי. לאורך כל התואר השני אני עדיין מנהלת הלשכה של ענבל רובינשטיין. כשסיימתי לקחתי חל"ת של חצי שנה והלכתי לכתוב את התזה שלי. בזמן הזה אמא שלי חלתה בסרטן, אבא שלי קיבל התקף לב ואחי הקטן היה במצב רפואי של חיים ומוות. לא הסכמתי לוותר על הלימודים ועל התזה וזו הפעם הראשונה שהעזתי ללכת בעצמי לאיש מקצוע ולקבל עזרה. זה היה אחרי שהתפרקתי באחד הקורסים בתואר, קורס שדיבר על קרבנות ורק אז בעזרת מרצה שהושיט לי את היד, פעם ראשונה שהעזתי לבקש עזרה או פעם ראשונה שהעזתי לקבל עזרה. בבית שגדלתי בו לא הולכים לטיפול".
בסנגוריה התחילו להעביר לה תיקים, טיפין טיפין, במקביל למומחה שקיבל אותם. מעין תקופת למידה. "הייתי צריכה להוכיח את עצמי במעבר בין הכיסא של מנהלת הלשכה לכסא של הקרימינוליגית הראשית. אם לא הייתי מספקת את הסחורה לא היו ממשיכים לפנות אלי. אחד המקרים הראשונים שהעבירו אלי היה של עבריין מין שטובי המומחים בארץ המליצו לו טיפול בסירוס כימי. אני קוראת את החומרים ומבינה שהפרופיל שלו לא מתאים לטיפול כזה כי מדובר באדם שהוא בעל מאפיינים עברייניים אנטי סוציאליים ולא אדם שמאובחן כבעל הפרעה בדחף המיני. זה טיפול לאנשים חולים. בחוות דעת שלי, שהתבססה על הספרים של אותם מומחים שהמליצו על טיפול תרופתי, הבעתי תמיהה ובאמת קבלנו אחר כך חוות דעת של מרכז בריאות הנפש שאמרה בדיוק את מה שאמרתי".
יש אנשים שלא ניתן לעזור להם
אחרי תקופת חפיפה משיח עזבה לתמיד את כסא מנהלת הלשכה ועברה באופן רשמי וקבוע לכסא הקרימינולוגית, עם התמחות בשיקום עברייני מין וכיום היא מנחה בנוסף קבוצות ברשות שיקום האסיר.
למה בכלל להתאמץ לשקם אנשים שפגעו כל כך באנשים אחרים ולא להעניש אותם?
"היו לי סיבות טובות לחוש תחושה של נקמה בעברייני מין", היא תולה מבט ארוך, "אבל זו לא תחושה שמלווה אותי. התפיסה שלי היא תמיד לנסות ולעזור לאותו אדם כדי למנוע פגיעות נוספות בחברה. למרות חוויות החיים שלי, כנראה שהן היו חוויות אינטגרטיביות. חוויתי המון דברים טובים וחוויתי גם דברים קשים בחיים. אני יודעת שיש קשר גדול מאוד בין טראומות חיים של אנשים לבין ביצוע עבירות ואנשים מבצעים עבירות כי הם לא מצליחים להשיג את מה שהם רוצים בדרך שלא פוגעת באחרים. אולי זה מקום נאיבי. אני כן יודעת להבחין למי לא. אתמול לראשונה אמרתי לעורך דין ואני לא אוהבת לומר את זה שאני לא יכולה לעזור. כשמדובר באנשים עם הפרעת אישיות גדולה, עם פגיעות גדולה שלפעמים נגרמת מחיים קשים, הפרוגנוזה הטיפולית היא כל כך ירודה שאין לנו מה לעשות עם זה".
"מצד שני, זכור לי גם מקרה אחר. קראתי את החומרים ואמרתי לעורך הדין שאין לי מה לעשות, לא יכולה. זה היה אדם עם רמת מסוכנות גבוהה שעשה דברים קשים ועשו בו דברים קשים, עם התמכרות. עורך הדין התעקש שאראה את הבן אדם וכשראיתי אותו משהו בו שבה את לבי. הוא הושיט ידיים לבקש עזרה וברגע הזה ידעתי שאעשה הכל בשבילו. בנו עבורו תכנית טיפול ולימים הגלגל הסתובב והוא נמצא בקבוצה הטיפולית שאני מנחה ברשות שיקום האסיר. הוא אחד האנשים שאני הכי מתרגשת בשבילם בקבוצה בגלל המאמצים שהוא עושה להגיע כל שבוע ליחידה להתמכרויות ולהישאר נקי מסמים ובגלל האמון שהוא נתן. הוא נפתח ומשתף, אדם כזה אני לא אדחה לעולם".
זה לא מאכזב? חלק גדול מהאנשים שאת משקמת חוזרים לעשות את אותן עבירות.
"אני לא מתאכזבת כי מידת הציפיות שלי מותאמת ליכולת של האדם. אני מנסה למצוא את המקום המתאים עבור עברייני מין. למשל כשמדובר באנשים עם יכולת קוגניטיבית נמוכה, לפעמים הם מבצעים עבירות של התנהגות מינית לא מותאמת כי הם לא יודעים איך ליצור קשרים חברתיים מיניים עם האחר בלי לפגוע בו".
את יכולה להבין שאנשים לא רוצים עבריינים לידם.
"אדם יכול להיות שנה, שנתיים, שלוש מאחורי סורג ובריח בסופו של דבר הוא יצא מהכלא ואז מה את עושה איתו? אנחנו רואים הרבה פעמים שאנשים עם רמת מסוכנות גבוהה, בעלי לקות שכלית ונפשית, יוצאים מהכלא בלי שיש להם תכנית לחיים. האנשים האלה צריכים בית אחרת נראה אותם פוגעים שוב ושוב בחברה". משיח מדברת בבין היתר על עבריינים דוגמת האחים קורידו שנכלאו לא פעם בגין פדופיליה. פעם אחר פעם ביקשו להכניסם להוסטל שיקומי ל"מונמכים קוגניטיבית" ,אולם המדינה אינה מספקת מענה והם נכלאים ללא טיפול, עד הפעם הבאה. "מצד שני, יש אנשים שלא מתאימים לטיפול. היה נער צעיר שהגיע אלי עם הוריו וברגע הראשון שפתח את הפה הבנתי שמדובר באדם עם עולם פנטזיונרי מסוכן, הרגשתי לא טוב מולו. זו מן תחושת בטן כזו שנותנת לי אותות אזהרה שיושב מולי אדם עם קווי אישיות מופרעים לחלוטין ובגיל כל כך צעיר. ראיתי את ההורים הנורמטיביים לכאורה אבל ראיתי גם את המופרעות המאוד גדולה שבסביבה שלו ואת הפגיעות שהוא בעצמו חווה וזה מקום שאני אומרת לעורכת הדין שאני מאוד אתקשה לעזור".
האסיר שמבטו לא עוזב אותי
והיה את המקרה האחד שנכנס לה ללב, כשידה קצרה מלעזור. "יש אסיר שמבט עיניו לא עוזב אותי. הגעתי לביקור בכלא והוא תפס אותי על הדרך. עיניים שחורות גדולות שמתחננות לעזרה. הוא ישב על עבירה של הצתה של משרדי עמידר וכשקראתי הבנתי שפעם אחר פעם הוא נכלא כי מגיע למשרדי עמידר, דפק על השולחן וביקש בית לגור בו. הוא עלה מאתיופיה כשהיה בן 10, התקשה להשתלב במסגרות, החל להשתמש בסמים ופיתח בעיות פסיכיאטריות ומאז המאסר הראשון בגיל 22 הוא נכנס ויוצא, ושוב אין לו בית. ניסיתי בכל דרך שיכירו בו ושיעלו אותו לוועדת סל שיקום. שמישהו יתחשב באיש הזה. ולא הצלחתי".
מדברים היום בעקבות הערעור של נשיא המדינה לשעבר משה קצב על ועדת השחרורים, על אי לקיחת אחריות שמעלה מסוכנות. כאשת מקצוע איך את רואה את זה?
"המחקרים מצאו שאין קשר בין אי לקיחת אחריות, הכחשה או היעדר אמפטיה לבין מסוכנות. הספרות יותר ויותר מדברת על זה. לקיחת אחריות זה פקטור שצריך להילקח בחשבון כשבוחנים את קבלתו של אדם לטיפול אבל פחות לקביעת מסוכנות. ההכחשה לאו דווקא מעלה מסוכנות. ייתכן שאדם שמודה יהיה מסוכן יותר מאדם שמכחיש".
(עדכון ראשון: 19:08)