כבוד ראש הממשלה, אולי תוסיף לנאום הבא שלך קצת אהבה?

בסרטון למעלה: נאום ראש הממשלה ביד ושם

בערב יום השואה סיפרה הגננת זיווה לילדים בגן ש"יום השואה הוא יום עצוב מאוד". בגילם הרך (שנתיים, חלקם עדיין עושים קקי ופיפי בחיתול) הם עדיין לא מבינים מה זה "עצוב מאוד" אבל השואה כבר צרובה בתודעה ובנפש שלהם. ככה זה אצלנו - לפני שאנחנו לומדים לספור עד 6 אנחנו מטמיעים את המושג "שישה מיליון".

גם יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום עצוב מאוד, וזיווה הגננת צריכה להסביר עליו לילדים. חלקם עדיין מביאים למפגש את ה"שמיכי" שלהם מהבית ומוצץ, והם לא יוכלו להבין את דבריה, רק לספוג את המנגינה, את הנימים הרוטטים. ברוח הזמן, אפשר לומר שכולנו הילדים של זיווה. לכולנו היתה גננת שסימנה בנו סימן, כולנו הרכנו ראש בחולצות לבנות במפגש שבגן. כולנו ילדים של נימים רוטטים.

ביום רביעי שעבר, בתפר בין סתם יום של חול לערב יום השואה, נעור בי הנים ההוא הרוטט. לאורך השנים התמעטו החיבורים הגלויים שלי אל המקום הזה. התרחקתי בגלל שהפכנו לחברה שחיה רק על חרבה, מטפחת ומעודדת שנאה, מתנשאת, ומעל לכל לא יודעת להטיל ספק ולקבל ביקורת. אבל את הנים מהגן ומבית הספר, את הנימים העמוקים והאוהבים שספגתי בבית של אמא ואבא שלי, אותם אני לא יכולה להרחיק. את הכמיהה הנאיבית שמתעוררת בי פעם בשנה לשייכות, למכנה משותף. בטלוויזיה שידרו את טקס הזיכרון המרכזי מיד ושם, ואני התמסרתי לטקס ולדובריו.

הקשבתי לדבריו של ראש הממשלה שלי ודאבתי. רציתי, ולו לערב אחד, להיזכר על מה באמת כדאי להילחם, מה יש מעבר לרוע ולשנאה. רציתי להתפייס עם הנימים האבודים שלי. סמכתי עליו שימצא דרך לפייס, לאהוב, להנהיג. ייחלתי שביום אכזר שכזה הוא ידע למשול בי ובעולם ברכות. ישרטט את האופק שמעבר לשבר הענן, ידבר על התקווה. לא זה מה שמנהיגים אמורים לעשות – לבנות מעל ראשיהם של האנשים חופה של תקווה ואהבה, להשתמש בעוצמה כדי להתעקש על הטוב?

אדוני ראש הממשלה, למה לא הזכרת אהבה בנאום שלך? איך לא חשבת על ילדי הגן, ועל הגננת זיווה שצריכה להיתלות בתקווה כדי לגדל ילדים מאושרים שנה אחרי שנה? למה ניצלת את הכוח שלך מעל במת השואה כדי להגביר שנאה? הטחת במנהיגי המערב, במוסלמים באשר הם מילים קשות, מדרבנות פחד הדדי, חוסר אמון ושנאה כאילו אין ביניהם אנשים טובים, רודפי שלום ופרטנרים לחיים משותפים. ומה חשבת לקבל בתמורה – מילות פיוס והכלה? ביד רועדת, הרשה לי לכתוב מילים מאד לא פשוטות. אומץ רב נחוץ לי כדי לומר אותן קבל עם ועדה.

שואה היא לא נכס של אף אחד, גם לא של מדינה או ממשלה. שואה היא התמונות, התובנות, והמחשבות האישיים של כל אחד מאיתנו שייחד הופכים לפסיפס מחריד וקולקטיבי. פסיפס אנושי שצריך להוביל ולבנות לו חזון ומשמעות. לעם שעבר את מוראות השואה אין זכויות. רק מטלות וחובות. זה גודל האסון, זה עומק הקללה. חובה עלינו להישאר טרודים וערניים שמא הפצע הכל כך פתוח שלנו יקום עלינו לכלותינו. שמא הכאב יהפוך אותנו לרודפי נקם שבתפילותיהם מבקשים מאלוהים לנקום בשמנו ולשנוא. חובה עלינו לוודא שמקורבנות לא נהפוך למקרבנים. חובה עלינו למצוא את מידת הכוח והיושרה האישיים כדי להקשיב למי שיש לו אומץ להתריע ששואה עלולה להפוך אנשים טובים לאומללים ולפחות טובים.

הזכות היחידה שעומדת לנו כעם שנרדף בעבר ולעיתים ממשיך להירדף עד היום היא הזכות להיות בני אדם, אור (לא לגויים, לעצמנו). הזכות להאמין שלמרות שנחשפנו לפנים המפלצתיות של בני האדם, של האנושות, יש גם טוב בעולם. אדוני ראש הממשלה, אם תחכה לאהוב רק אחרי המלחמה, כשהעולם יהיה ראוי לאהבה, אפשר שלא נזכה לאהוב לעולם.

אדוני ראש הממשלה, בנאומך הבא, שלבטח עוד יהיה, בטקס זיכרון כזה או אחר, שוב תעמוד לך הזכות לסרב לראות בחיים רק את המאיים והרע. אנא בטובך, הוסף לנאום הבא שלך קורטוב של אהבה.

הילה טוב היא יועצת אסטרטגית אישית לבכירים. עוסקת במנהיגות כשליחות ערכית וציבורית של פוליטיקאים ומנהלים