לא תאמינו: אנשים משקרים באינטרנט

זה קורה כמעט כל יום: אדם כלשהו ברחבי הארץ נוהג בגזענות כלפי אדם אחר, לרב כהה ממנו; אישה מודרת, בין אם בקהילה דתית כלשהי שלקחה את ההלכות צעד אחד רחוק מדי ובין אם סתם כי ככה החברה שלנו; מישהו, איפשהו, מלמד ילדה שכדי להימנע מאונס עדיף שהיא פשוט תישאר בבית, ושאם היא יוצאת ממנו אין לה את מי להאשים במה שעלול לקרות לה, אלא את עצמה. רוב המקרים האלה לא מדווחים כי "אין להם ערך תקשורתי", מפאת "חוסר עניין לציבור" או שאר מכבסות מילים שמוכרות היטב למי מאיתנו העוסק בתחום. אבל חלקם מטרידים מספיק כדי לצבור תאוצה ברשתות החברתיות, וכך, בנקל, להפוך לאייטם, כששום דבר אחר לא היה יכול להפוך אותם לשכזה. חוץ, מאולי, תשומת לב של כתב.

הפיקציות הכי טובות תופסות כי הן מבוססות על אמת. אנחנו יודעים את זה מספרות, מקולנוע, מכל סוג אומנות ויצירה שהוא. גם רחלי רוטנר ידעה את זה כשהיא ניגשה אל התחקיר העיתונאי ששבר את האינטרנט (שאפו) שחושף את העובדה המדהימה לפיה, לא תאמינו, אנשים משקרים באינטרנט, ואנשים אחרים מאמינים להם.

רוטנר גם ידעה שאם תבסס את ההמצאות המדויקות והמושקעות שלה (להדפיס מבחן בתנ"ך ולהתאמץ לכתוב עליו בכתב של ילדה בכיתה ג' – פייר, מורידה את הכובע) על דברים לא אמינים, אף אחד לא יסתכל לכיוון שלה. היא פנתה לגורמים שכל אחד מהם מקדיש את מרב זמנו ומרצו להתעסקות במקרים דומים לאלה שהציגה בפניהם, ואלה אמנם לא בדקו את אמינות הסיפור, אבל הם בהחלט מודעים לאמינות של לא מעט סיפורים אחרים כגון אלה – והיא ידעה גם את זה.

מתי אנשים כן נוטים לבדוק את האמינות של סיפורים? במקרים שבהם מוכפש שמו של מוסד או אדם ספציפי. או אז נוטים הטוקבקיסטים להאשים את השמאלנים שהם מנסים להפיל את הימין, את הנשים בנקמנות או בצרות עין או סתם בלבישת חצאית קצרה מדי. אבל הסיפורים שהומצאו עבור תחקיר מאקו הם לא כאלה שיש למישהו אינטרס לזייף, או שיש אדם מוגדר ששמו הושמץ במסגרתם ויש לו אינטרס להפריך אותם. במבחן הסבירות, חוץ מהמקרה המאוד נדיר של איזו עיתונאית שהחליטה להטריל אסופה של ארגוני שמאל ואת הצל עבור אייטם, למה בעצם שמישהו יפברק דברים כאלה?

קצת כמו הילדים האלה ביסודי שהיו מתקשרים אליך כדי לעבוד עליך בטלפון, רק באופן הרבה יותר, ובכן, יסודי - האייטם הזה מצליח לכאורה להוציא את כולנו מטומטמים. הוא משעשע, הוא מחוכם – אבל הוא לא סקופ. הוא לא מלמד אותנו שום דבר שלא ידענו. הוא אכן שם דגש על משהו שאנחנו לא נוטים להקדיש לו מחשבה – שאנשים לא בודקים לפני שהם משתפים דברים בפייסבוק. שאנשים הם לא עיתונאים, והרשת החברתית היא לא אתר חדשות. אבל למה בעצם תוביל החשיפה הזאת, מעבר לטראפיק? האם אנשים יפסיקו לשתף פוסטים בפייסבוק? או שאולי אנשים יהיו פחות מהירים להאמין לאחרים, כי הכל יישמע להם כמו קריאות זאב זאב, מה שבעצם יוביל להוזלה של, הכל, בערך?

היתרון והחיסרון של הרשתות החברתיות הוא שהכל פרוץ, לא משלמים לאף אחד, כולם עובדים בזה ואף אחד לא. אין באמת קודים אתיים, לא לשיתוף פוסטים וגם לא לתחושת הקהילתיות שנוצרת ומובילה לסחף, ותחת המאפיינים הייחודיים של הפלטפורמה המתקראת אינטרנט מאפשרת את הפלא שנקרא "ויראליות". ויראליות יכולה להיות דבר נפלא, או דבר נורא, אבל היא לא הולכת לעבור מהעולם כל עוד יש בו אינטרנט, ועם כמה שחשוב לעודד חשיבה ביקורתית - יש אנשים שלא יעשו את הצעד הנוסף קדימה ויבינו שמדובר בביקורת כללית ולא בהצבעה על כמה מאבק כזה או אחר הוא מטופש. ואם פגענו ברצון של אנשים להתגייס אחד למען השני במאבקים חברתיים, מה עשינו בזה בעצם?

בסופו של דבר, הכתבה של רוטנר היא מלכודת קליקים. בדיוק מאותו הסוג שהאתרים הגדולים נוטים להשתמש עבורן בפוסטים בפייסבוק מבלי שהם בודקים את אמינותם. החלק המנחם הוא שבסך הכל, הדבר הכי חשוב שלמדנו מהכתבה של רוטנר הוא שאנשים עדיין מאמינים לאנשים אחרים. שזה שיעור נחמד ואף מחמם לב, שנקווה שהכתבה הזאת לא תצליח לפגוע בו יותר מדי, עם כל הכבוד לכוח של התקשורת. אז אולי, אחרי ככלות הכל, עוד לא אבדה תקוותנו.