ביטחוננו החברתי אינו נמדד רק במספר 'כיפות הברזל' שנציב, במספר האפודים הקרמיים או במספר המטוסים או הטנקים. חוסננו נמדד בראש ובראשונה ברמת דאגתנו לחלשים, לביטחונם האישי והסוציאלי ובעיקר לקיום זכויות אדם יסודיות.
לצערנו הרב, הדוח האחרון שפרסם ארגון יוניסף הוא בחזקת "אין חדש תחת השמש", שכן חוסר השוויון, דורש שינוי מהותי של סדרי העדיפויות הלאומיים ובחלוקת המשאבים.
ומה החדשות הפעם? ילדים עניים מדורגים בתחתית סולם החינוך. ילדים עניים עסוקים, אך טבעי, בהישרדות יום יומית ולא במבחני פיז"ה. ילדים עניים עסוקים בדאגות קיומיות ולא בהישגי קרוא וכתוב, מדעים ואף לא בחשבון. לעומת זאת, רובם המכריע של הילדים אינם מחפשים בין דפי העיתון או באתרי האינטרנט אחר דוחות "יוניס"ף" ומחקרים אחרים. הם עסוקים בלהיות ילדים, ללכת לחוגים, לשחק עם חברים, להיחשף לעולמות תוכן מגוונים, וגם להיות יזמים ברוח המציאות המתקדמת.
הדוח חושף כי ישראל ממוקמת בדירוג במקום ה-33 מתוך 37 מדינות ב-OECD מבחינת הישגי התלמידים במבחני פיז"ה, אך התמונה עגומה עוד יותר בהשוואת הפערים בין ילדי החציון לילדי הקיצון שבתחתית הדירוג- אז ישראל סוגרת את הרשימה במקום ה-37.
נתוני הביטוח הלאומי חושפים כי במדינת ישראל מעל 776 אלף ילדים החיים מתחת לקו העוני שמהווים 27.5% על פי הדוח החדש. האם יעלה על הדעת שמספר כה רב של ילדים לא יממשו את זכותם לצרכים פיזיים, צרכים שגופנו זקוק בשביל לשרוד. מאידך, מדוע התדהמה?
משפחות שמצבם הסוציו-אקונומי נמוך, אינן יכולות להשקיע משאבים כדי לפתח ולהעשיר את עולמם של ילדיהם, לכן הפערים צפויים לגדול! ולכן יש להשקיע משאבים באופן דיפרנציאלי, על מנת שבעתיד יצומצמו הפערים.
מדינת ישראל הכי פחות שוויונית בין מדינות ה-OECD. אנחנו מספר אחד בשעורי העוני. שליש מהילדים מוגדרים כעניים. יתרה מזו, בעוד הכנסה כספית ממוצעת לחודש למשק בית עומדת בישראל על 15,149 ¤, ומספר ילדים עד גיל 17 הוא בממוצע 2.43 , ממצאי הדו"ח של יוניס"ף עולים בקנה אחד עם היכולת הבסיסית של משפחה להתקיים. הווה אומר, בקושי ובדוחק.
נורה אדומה
הדוחות הללו הם בבחינת נורה אדומה לקברניטי המדינה, לאנשי מערכת החינוך ולנו כחברה. ילד רעב הוא ילד שאינו פנוי ללמידה, ילד שבמהלך שירותו הצבאי יהיה חייב להמשיך לסייע לפרנסת משפחתו (בתקווה כי יסיים שירות מלא). ילדים אלה יגדלו ויהיו נטל על החברה במקום נכס לחברה. עלינו להוציא אותם ממעגל העוני. זה בידיים שלנו כחברה.
נקודת אור בקצה המנהרה הם בתי הספר, אם כי מספרם מועט, אשר מפנים תקציבים, אך בעיקר רצון ויכולת להתמודד עם קשיים, ומשנים סדרי עולם בתוכם. כך למשל, בתי ספר בהם מונהג יום לימודים ארוך (עד השעה 18:00), מפעל הזנה המאפשר מתן ארוחות לילדים לאורך כל שעות היום, יציאה לסיורים לימודיים, מימון המסע לפולין, הענקת שיעורי עזר (פרטיים) ללא עלות מצד התלמידים ומתן תשומת לב אישית לכל תלמיד ותלמיד ללא קשר ליכולותיו הדידקטיות או לציוניו.
החברה הישראלית חייבת להתעורר ולפעול. לא להסתפק בהצבת יעדים, בהקמת ועדות ובקריאת סיסמאות. בג"צ כבר פסק וקבע ,כבר לפני עשור (בפרשת אליס מילר, 1995) כי הזכות לשוויון ובעיקר מימושה- כרוכה בתקציב. שוויון עולה כסף.
על מדינת ישראל להציב את שוויון ההזדמנויות בראש יעדיה, קל וחומר את יצירת ההזדמנות השווה וההוגנת בקרב הילדים. הילדים של היום הם המנהיגים של המחר- אסור לנו לשכוח , לזלזל ולהתעלם ממצוקתם.
איריס דורון היא מנהלת תיכון "רמז" בשכונת פרדס כ"ץ בבני ברק