עריקאת: אם רבין לא היה נרצח, היה כבר שלום

השאלה "מה היה קורה אם רבין לא היה נרצח" לעולם לא תיענה בצורה מדוייקת. תשובתי מושפעת כמובן מהיותי פלסטיני, חלק מצוות המו"מ לשלום ומהיכרותי האישית עם ראש הממשלה. המפתח לתשובה על השאלה "מה היה קורה אילו...." טמון בהבנה של מה שאכן קרה מאז הרצח. רצח רבין יכול להיקרא ברמות שונות. הסיפור הפשוט הוא שאדם בשם יגאל עמיר רצח אדם אחר בשם יצחק רבין. מימדיו הטראגיים של הרצח הזה אינם מרוככים בשל העובדה שרצח הוא מעשה כמעט יומיומי. אין לי ספק, כי משפחתו של רבין חווה את הטרגדיה מדי יום ביומו.

סיפור אחר שניתן לספר, הוא רציחתו של רבין המנהיג. יגאל עמיר רצח מנהיג במטרה לזרוע בלבול בשורות המחנה, אותו החשיב כמחנה האויב. התוצאה הפוליטית של רצח רבין היתה בחירתו של בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. למדיניותו של נתניהו היתה השלכה הרסנית הן על הזירה הישראלית הפנימית והן על תהליך השלום. עם זאת, מותו של מנהיג בתקופה יציבה גורמת ללא יותר מתקלה בדרכה של אומה. מותו של קנדי, לדוגמא, הביא אמנם לבחירתו של ניקסון, אולם אמריקה המשיכה במסלול ההתקדמות בו היתה.

הסיפור האמיתי של רצח רבין הוא רציחתו של סמל. הימין הקיצוני בישראל הכיר בכוחו של רבין כסמל, ולכן החליט להרוס אותו. תמונתו של רבין במדי אס.אס היתה הרבה מעבר לקמפיין פוליטי, אפילו מהמלוכלכים שבהם. היא כיוונה למאבק קיומי, להישרדותו של עידן שלם ולאידיאולוגיה מלאה. אם רבין היה מנצח, האידיאולוגיה הימנית - של פחד, של התפשטות ושל גזענות – היתה נעלמת. ישראל היתה על סיפו של עידן חדש, וזה הפחיד חלק מהישראלים. רבין היה האיש שעמד לנתץ את הפחדים המוכרים והדיעות הקדומות. הימין עמד להפסיד הכל, ולכן היה מוכן לעשות הכל כדי לשרוד. בהקשר זה, פעולתו של יגאל עמיר היתה הוצאתה לפועל של מגמה. בהקשר זה, רצח רבין היה רצח החזון.

אינני יכול לומר בוודאות כי אילו רבין היה חי, היינו משיגים כבר הסכם שלום, אולם אני מאמין שאכן כך היה. ההתנגדות להסכם אוסלו בישראל היתה גדולה, והמכשולים בדרך היו מרתיעים. ובכל זאת, לרבין היו האומץ וההחלטיות הדרושים כדי להגשים את חזון השלום. הוא היה משוכנע כי השלום הוא הדרך היחידה. אם להשתמש בביטוי המוכר לכם, לא היו מובטחים 100 אחוז תוצאה, אבל היו מובטחים 100 אחוז מאמץ.

עם זאת, אני בטוח במה שלא היה קורה אם רבין לא היה נרצח. הסגנון הפוליטי המלוכלך ורווי ההשמצות של נתניהו לא היה תופס את מקומו בישראל – לא במערכת הפוליטית בישראל ולא ביחסיה עם הפלסטינים. גם הפוליטיקה החובבנית שהציג אהוד ברק לא היתה באה לעולם, אם רבין היה ממשיך בדרכו הראויה.

אני מעריך כי גם בתהליך השלום, דברים היו מתרחשים אחרת. רבין לא היה נוקט בדרכו של נתניהו, שכללה חוסר אמון במשא ומתן ומדיניות התנחלויות מסלימה. רבין גם לא היה בוחר בסגנונו ההססני של ברק, שכלל התבטאויות דמגוגיות שנועדו להפגין קשיחות, והמשך תנופת ההתנחלות.

רצח רבין לא יכול היה להתרחש בעיתוי גרוע יותר. בזמן שהציבור הישראלי בחר בשלום, אך עדיין לא היה בטוח בדרכו, דמותו החזקה והבטוחה של רבין הובילה והנהיגה אותו דרך המכשולים אל חוף המבטחים. למרבה הצער, הוא נרצח לפני שהתהליך הפך בלתי הפיך. במקום השלום המובטח, הובלה ישראל על ידי הימין הקיצוני אל אלימות חסרת תקדים.

המתנגדים לשלום בשני הצדדים לא ביזבזו את ההזדמנות. הם השתמשו בבלבול ובפחד שנבעו מהרצח, כדי לערער את יסודות תהליך השלום. אלימות של צד אחד גרמה לפחד וכעס בצד השני. הנקמה הובילה לשנאה הדדית. למרבה הצער, הלקח שלימדו אותנו הקיצוניים, קם כדי לצוד אותנו.

לאלו מבינינו בצד הפלסטיני שהכירו אותו, רבין לא היה שותף קל. כל ויתור שסחטנו ממנו היה כמו להוציא מים מן הסלע. אולם הוא היה השותף עימו חלקנו את החזון. למרות הוויכוחים והתסכול, ידענו כי ברגע שהוסכם על דבר מה – רבין יישם זאת מתוך רצון. מותו של רבין גרם לשרשרת אירועים, ולהתבצרות כל צד בצורת המחשבה שאת תוצאותיה הטראגיות אנו רואים היום בחייהם של שני העמים. את רבין לא ניתן להשיב לחיים, אולם את חזון השלום עלינו להחיות מדי יום ביומו.