נדמה שבשנים האחרונות כורסם מעמדם של מסעות התלמידים לפולין ככלי למידה והעשרה של מערכת החינוך. לעיתים קרובות אנו נתקלים בכותרות המתארות השתוללות, ונדליזם ופריקת עול של התלמידים המשתתפים בו. לאלה יש להוסיף את הביקורת על אפליית תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת אשר לא יכולות לממן את המסע היקר. לאחרונה, נחשף כי שורה של משרדי נסיעות חשודים בתיאום מחירים ו"קרטליזציה" וכי נפתחה חקירה פלילית נגדם. הודעתו של מנהל גימנסיה הרצליה על הפסקת המסעות של תלמידיו מחזקת את המגמה.
בעידוד המדינה, הפכו המסעות לקונצנזוס בחברה הישראלית. המסעות החלו כמיזם מיוחד של המחנכת ניצולת השואה פרידה מיזא בשנות ה-60, התגבשו מאז שנות ה 80 ובמהלך העשורים האחרונים הפכו, כמו כל מיזם מצליח, לפעילות רחבת היקף החשופה גם לתחלואים ולביקורת.
מבלי להתעלם מהביקורת, המוצדקת בחלקה, על המסעות, נדמה כי התעמעמה חשיבותם עבור המשתתפים בהם ועבור החברה הישראלית כולה. המסע מזמן למשתתפיו חוויה חינוכית יוצאת דופן. השילוב בין מערכי השיעור בכיתות, לבין המפגש הבלתי אמצעי עם "נוף השואה" טומן בחובו למידה משמעותית, אינטלקטואלית ורגשית. תצלומים בשחור לבן ממקומות רחוקים לעין וללב הופכים נגישים יותר בזכות הביקור בהם. החיבור להוויה היהודית, להיסטוריה ולמורשת הופכים את המסע לזכור ורלוונטי.
על ההדרכה במסעות אלה אמונים אנשי מקצוע, אשר מוכשרים בהקפדה על ידי מכוני שואה כגון יד ושם ולוחמי הגטאות. אלה מעודדים את המשתתפים לדיון פורה במגוון רחב של היבטים, מחשיבה ביקורתית, דרך עיסוק בישראליות ועד יהדות מודרנית. המפגש עם הגולה בגוף ראשון מציף סוגיות רלוונטיות מתמיד לחברה הישראלית, כמו הקשר עם יהדות התפוצות, ציונות מודרנית, דת מדינה, עדתיות ופלורליזם בישראל. כמי שהובילה מספר מסעות, אני יכולה להעיד כי לעיתים קרובות ניתן לראות את השינוי החל במשתתפים, כיצד ציניות ואדישות מפנים מקומם למעורבות, אכפתיות ורגישות.
כלי חינוכי למי שלא יזכה להכיר את דור הניצולים
בהתחשב בכל אלה, הקריאות לביטול המסעות לפולין הן בבחינת "שפיכת התינוק עם המים". לא רחוק היום בו ניצולי השואה כבר לא יהיו בינינו, ומזכר השואה יישארו רק העדויות ההיסטוריות והספרות. עבור הדורות הבאים, שלא יוכלו לשמוע בעצמם את סיפורי השואה והגבורה, המסעות לא יהוו רק העשרה חשובה, אלא הזדמנות לחוות ולהכיר את החיים היהודיים והאסון הגדול שנחת על הדורות הקודמים להם.
יש להתייחס בכובד ראש ולפעול בנמרצות כדי למגר תופעות כמו ונדליזם והתנהגות לא מכובדת, את הטענות על חוסר במנהל תקין יש כמובן לבדוק, ואם יימצאו נכונות, לטפל בהן בחומרה. יש להגדיל את הסיוע למשפחות המתקשות בתשלום המסע, על מנת לאפשר לכל תלמיד מתאים להשתתף במסעות, את תהליך ההכנה יש לטייב, ולכלול בו שימוש באמצעים דידקטיים מתקדמים. אולם בעיקר יש לבחון צמצום במספר התלמידים היוצאים למסע. יש לבחור את התלמידים המתאימים על בסיס מידת העניין, הידע והרצינות שלהם בנושא. (כך נוהגות חלק מהמשלחות מרחבי העולם המגיעות לפולין במסגרת "מצעד החיים"). כך יגדל הפוטנציאל שלהם להעניק ערך מוסף עבור משתתפיו. בבואנו לשפוט את המסעות לפולין ככלי חינוכי, אסור להסתכל בעין סלקטיבית על הבעיות שבו, אלא לזכור שכמו כל מיזם מוצלח, הבעיות שבו הן תולדה ישירה של תהליך מיסודו, וכי מדובר בכלי משמעותי והזדמנות לעיצוב תודעת השואה והזיכרון בישראל.
טוב לה למדינת ישראל שנושאים כמו המסעות לפולין, ואופי טקסי הזיכרון תופסים מקום בשיח הישראלי הציבורי. בתור אנשי חינוך, עלינו לבחון את עצמנו בכל עת, לא לפחד לנפץ מיתוסים ישנים, לבחון את החדשים בעין ביקורתית ולשאוף להנחיל לבני הנוער, במיוחד אלה אשר לא יזכו להכיר את דור הניצולים, כלים מגוונים וטובים להתמודדות עם האתגרים העומדים בפניהם כבני אדם וכאזרחים. המסע לפולין הוא כלי ראוי ומקצועי וראוי להעמידו לרשותם.
ד"ר גילה אורן היא מומחית בשיווק, מורשת וזיכרון. ראש המחלקה לשיווק פרסום ודיגיטל במסלול האקדמי המכללה למינהל