נושאים חמים

הדרמה בשיאה: חמש הערות לקראת הפריימריז בניו יורק

הציבור האמריקני אינו מחבב את המועמדים שנותרו, סנדרס מבטיח הבטחות שווא כדי לזנב בקלינטון והממסד הרפובליקני נותן לקרוז ולטראמפ להתכסח. בארה"ב מתכוננים ליום הגורלי מחר, שיכול להכריע את המרוץ

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום: רויטרס, עריכה: אביב אירגז, יאיר דניאל
דונלד טראמפ בעצרת בחירות בקונטיקט, אפריל 2016 (AP)
השנוא ביותר על הציבור. טראמפ (צילום: אי-פי)

1. האמריקנים מעדיפים את קובה על המועמדים לנשיאות

התהליך שעברה הדרמה הטלוויזיונית האמריקנית כבר נראה לנו טבעי לגמרי. העובדה שאנחנו עוקבים אחרי אנטי-גיבורים, ולא גיבורים. לא עוד ג'סיקה פלטשר, צ'רלס אינגלס או קונטה קינטה, אלא וולטר ווייט, טוני סופרנו, דון דרייפר או פרנק אנדרווד. ואולם, דבר לא הכין את האמריקנים לתמונת מראה פוליטית שכזו. הפריימריז בארצות הברית מביאים המון רייטינג, אנרגיה וגם הצבעות. וזאת – צריך להודות – דווקא כשגלריית המתמודדים בהם היא חבורה בלתי נסבלת במיוחד. השאלה הבסיסית בכל מחקר אמריקני, בין אם הנסקר הוא מוצר, חקיקה, או מועמד, היא אם פלוני חביב עליך - Favorable או Unfavorable.

לא זכור מצב שבו כל ארבעת המתמודדים המובילים אינם מצליחים לחצות את קו האהדה של מחצית הציבור לפחות. למעשה, רובם ממש אינם חביבים על הבוחרים. דונלד טראמפ הוא השנוא ביותר (ממוצע של 65% Unfavorable בסקרים האחרונים). טד קרוז והילרי קלינטון עם כ-55% שליליים כל אחד. את ברני סנדרס שונאים פחות ממחצית האוכלוסיה, אבל גם הקשיש מוורמונט אינו חוצה אף פעם את קו 50% האהדה, ומדשדש כמה אחוזים מתחתיו. עד כמה זה מצב אבסורדי? בסקר האחרון ששאל את אותה שאלה על קובה - המדינה הקומוניסטית שבמשך עשורים נחשבה לשטח אויב – אמרו 54% מהאמריקאים שהיא Favorable. אולי האחים קסטרו פספסו קריירה פוליטית במעצמה שהאפילה עליהם מצפון.

2. הדמגוגיה המסוכנת של סנדרס

העימות האחרון בין סנדרס לקלינטון בניו יורק המחיש את שני סוגי הניו-יורקים שהם. היא ה"אפ-סטייט", הוא "ברוקלין" (או "לואר איסט סייד"). במובן הזה אין שוני גדול בתפיסת המותג האישיותי בינו לבין טראמפ. שניהם בני העיר, שניהם נוטפים ביטחון עצמי ודיבור מחוספס, שניהם קשוחים וזועמים. ושניהם גם מקסימום מהפכנים עם מינימום תכניות מעשיות. בעוד שקלינטון, כהרגלה, נתנה מראי מקום בחקיקות, תהליכים, הצבעות ואמירות, סנדרס פיזר את הקונפטי הרגיל של קלישאות וסיסמאות. התלמידה השקדנית מול המשורר בגרוש.

מועמד לנשיאות ארה"ב ברני סנדרס בכנס בניו יורק. אפריל 2016 (רויטרס)
מבטיח הבטחות שווא. סנדרס (צילום: רויטרס)

מה הוא לא מבטיח? לשחרר מחצית מהאסירים בארצות הברית, שכר מינימום של 15 דולר לשעה מול 7.25 דולר כעת ולפרק את מערכת הבנקאות מהיסוד – שלושה דברים שאין לו שום סיכוי להוציא לפועל. סנדרס מוכיח שלהיות דמגוג שמאלני זה לא פחות גרוע מלהיות דמגוג ימני, לעתים הרבה יותר. הוא המהפכן הזועם האוחז לפיד בוער בידו, בדרכו לעלות על עיר הבירה, אבל בידו השנייה הוא אינו מחזיק טוריה ומכוש כדי לקומם מחדש את האימפריה שאותה הוא רוצה להחריב.

3. המסר של קלינטון - אם אתה בעד סנדרס, אתה נגד אובמה

קלינטון לא האמינה שתגיע למצב כזה. קצב גיוס המזומנים של סנדרס רק עולה, ואילו זה שלה מדשדש יחסית. הוא כבר קרוב מאוד אליה בהקשר הזה: קמפיין סנדרס גייס כ-140 מיליון דולר וקמפיין קלינטון 160 מיליון (לא כולל super PACS, ארגוני תורמים גדולים). וזאת כאשר הוא נכנס אחריה למירוץ, וכשרוב תורמיו הם תורמים פרטיים וקטנים. הישג לא נתפס. כעת, מאחר שהוא מטיח בה האשמות על כל תורם למסע הבחירות שלה שאינו לרוחו, אפילו החמצן הכספי שלה הפך למוקש עבורה.

הממסד המפלגתי, וגורמים רבי עוצמה המחוברים אליו, מתחילים להגביר קצב. הם לא רוצים שקלינטון תושפל בניו יורק. השפלה תהיה כל ניצחון שאינו בהפרש של 10% ומעלה, שזהו ממוצע הסקרים הנוכחי. לפני שנה, סנדרס השיג בסקרים בניו יורק מספרים חד-ספרתיים. העובדה שהוא מזנב בקלינטון במדינתה שלה אינה פחות מפנומנלית. לכן, כספי הקבוצות החיצוניות הללו מושקעות שם, ובקליפורניה, המדינה הגדולה ביותר שגם תחתום את המירוץ הזה ביוני. הטון של הניצחונות (בשאיפה) של קלינטון בשתי אלה הוא שיקבע את זה של תחילת הקמפיין הארצי שלה מול הרפובליקנים.

מועמדת לנשיאות ארה"ב הילרי קלינטון במהלך ביקור בהארלם, ניו יורק. אפריל 2016 (רויטרס)
לא מחבבת את אובמה, אבל מודעת להשפעתו. קלינטון (צילום: רויטרס)

קלינטון עצמה הולכת ומתקרבת לברק אובמה. מעולם לא שררה בינו לבינה כמעט גרם של חיבה, אבל אין לה ברירה. למרות האמביוולנטיות של כלל האמריקאים כלפי הנשיא היוצא, אצל הדמוקרטים הוא עדיין המלך הבלתי מעורער. בכל מסריה האחרונים קלינטון מקשרת עצמה עם השוכן בבית הלבן. מזכירה את עבודתם המשותפת, משבחת את הישגיו ומכריזה כי תשמר את מורשתו. הנרטיב המשני בקמפיין הזה חד וברור גם הוא: אם אתה בעד סנדרס, אתה נגד אובמה.

4. טראמפ החל סוף סוף לסתום לפעמים

טראמפ מפגין התאוששות יפה. אחרי שטד קרוז כבר התקרב בסקרים הארציים מרחק נגיעה ממנו, המיליארדר פתח מחדש פער על הסנאטור הטקסני. אחרי פיאסקו קרבות הנשים וההשתוללויות שרמזו על פאניקה, טראמפ התחיל לעשות משהו שהוא לא רגיל: לסתום את הפה. כלומר, לא באמת לסתום – הוא עדיין חורש את המדינות שנותרו, מתראיין ונואם, אבל בפאזה רגועה יותר ממה שראינו בחודשים הקודמים ובטונים מעט נמוכים יותר. הוא נמנע (יחסית) מלהשתולל בעקבות השער של ה"בוסטון גלוב" שתיאר עתיד אפוקליפטי תחת נשיאותו ההיפותטית, ונתן לתומכיו לעשות את העבודה. ובאמריקה, כמו בישראל, כמו בכל מקום כמעט, הציבור לא אוהב שהתקשורת מטיפה לו מה נכון ומה לא.

בניו יורק צפוי טראמפ לשאת נאום תמיכה מרהיב, אבל בשל חלוקת הצירים הפרופורציונלית בה, הוא אינו צפוי להתקדם בצעדי ענק למספר הזהב של 1,237 צירים. המוראל יחזור אמנם לקמפיין, אבל בשטח הנסתר מהתקשורת יש לו כאבי ראש אחרים לגמרי. שם, קרוז מצליח באמצעות מנגנון מתוחכם לאסוף צירים מתחת לאף של הקמפיין הבלגניסטי של הטייקון הניו יורקי. זה קורה בסדרה של אספות מפלגתיות, ועידות קטנות ופרוצדורליות. טראמפ זועק חמס, אבל זה לא ממש עוזר לו. וכך גם העובדה שג'ון קייסיק עדיין מתמודד.

5. מושל אוהיו עוד לא מוותר

התקשורת כמעט ושכחה את קייסיק. מושל אוהיו האפרפר, הרפובליקן המתון, ניצח עד כה רק במדינתו שלו. ועדיין, יש לו כסף ואנרגיות להמשיך את הקמפיין. קרוז מקבל זמן מסך שווה כמעט לזה של טראמפ כעת, בעיקר בערוץ הבית "פוקס ניוז", והוא מנצל את הבמה שניתנת לו בשתי דרכים. האחת: יצירת טון רך, מפייס, שישכיח שמדובר בימני קיצוני עם עמדות שהרוב המכריע של האמריקנים לא מסוגל לבלוע. השנייה: מטח של הצהרות מתמטיות, שמסבירות מדוע רק הוא יכול לנצח את טראמפ ולמה ועידה פתוחה תשאיר את המצב הזה בדיוק, ולא תייצר תרחיש שבו מועמד שלישי ייקח את הקופה.

מועמד לנשיאות ארה"ב טד קרוז בעצרת במשחק כדורגל שולחן, ניו יורק. אפריל 2016 (רויטרס)
בכירי המפלגה מתחלחלים מהאפשרות שיהיה המועמד. קרוז (צילום: רויטרס)

בין השאר, קרוז ציין בעבר בריאיון שכללי הוועידה אינם מאפשרים לאדם להתמודד, אלא אם הוא צבר ניצחונות בשמונה מדינות לפחות בפריימריז. ואולם, הבוסים של המפלגה כבר ביטלו את הכלל הזה ולא בכדי. אמנם חמישה מהמועמדים שנשרו מהקמפיין הביעו תמיכה בסנאטור, אבל רוב האופרטורים הכבדים של המפלגה, שפועלים מאחורי הקלעים, מתחלחלים מהאפשרות שהוא יהיה מועמדם לנשיאות. וזה המפתח שממשיך להביא לקייסיק – המועמד שנשכח מאחור - אחוזים יפים בסקרים בחלק מהמדינות (ממוצע של 24% בפנסילבניה, 23% בניו יורק, 27% במרילנד, 16% בקליפורניה). זה קורה בין השאר בזכות קמפיינים חיצוניים עבורו, כאלה שמתוזמרים מאחורי הקלעים על ידי נכבדים רפובליקנים וחבריהם העשירים.

הסיבה לכך פשוטה. רוב התסריטים (במקרה שטראמפ לא משיג את המועמדות לפני) יובילו להתמודדות דו-ראשית בוועידה; ומבחינתם – זה נבלה וזה טרפה. ההישארות של קייסיק במשחק – כרגע – עשויה לשחק לטובת יצירת תסריטים נוספים. מהם התסריטים האלה, כעת שנער הזהב פול ראיין הצהיר שלא יתמודד בוועידה בכל מקרה? איש כמעט אינו יודע. וזה אומר עוד משהו: הבוסים של הממסד, אם הם אכן מתכננים תכניות יצירתיות, יודעים לעשות את זה תחת איפול לא רע בכלל.

רותם דנון הוא העורך הראשי של מגזין "ליברל"
theliberal.co.il