זה היה הלילה שבין הארבעה לחמישה בדצמבר בשנת 1997. סא"ל אמיר גוטמן, אז מפקד דבורה צעיר, יצא אל הים והמתין ככוח חילוץ וחיפוי מול חופי לבנון לסופו של מבצע "שירת הצפצפה" בעומק השטח הלבנוני. כששמע את הדי הפיצוצים הבין שמשהו רע קרה. אש נפתחה לעבר כלי השיט מהחוף.
כך הפכו אותן שעות שקטות על רקע גלי הים התיכון לאחד מהלילות הקשים ביותר בתולדות חיל הים הישראלי. לוחמי יחידת העילית שייטת 13 צעדו לעבר העיירה אנצרייה. מטעני חבלה הופעלו לעבר הכוח והשטח הפך למלכודת אש. 12 לוחמי צה"ל נהרגו וארבעה נפצעו. הקצין הצעיר שפיקד על הדבורה, הבין באותו הלילה את מידת המורכבות של החיל הקטן ואת תרומתו לביטחון המדינה. שם, בלב הים, קשר את גורלו עם השירות הצבאי.
גוטמן התגייס בשנת 1994 לצה"ל וסיים בהצלחה קורס חובלים. בשנים הבאות לקח חלק בפעילות הביטחון השוטף מול חופי לבנון עד לשלב הנסיגה בשנת 2000 וכמפקד סיירת דבורות ליווה את הפינוי ההיסטורי באותה שנה ממוצב רותם הסמוך לכפר הלבנוני ראס אל בייאדה בלבנון, סייע בחיפוי אש להגנה על חיילי צה"ל שנסוגו לאחור והגן על לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם שנמלטו אל גדר הגבול.
מפקדי חיל הים זיהו בו את המנהיגות הנדרשת, ושלחו אותו לעבור הסבה לפיקוד על ספינות טילים. מאוחר יותר הפך למדריך בבית הספר לקצינים של חיל הים ומפקד ספינת הטילים אח"י אילת. בשנת 2014 פיקד על כוח ספינות הטילים במרחק של למעלה מ-1,500 ק"מ מחופי ישראל במבצע "חשיפה מלאה". חיל הים איתר, עקב ולבסוף השתלט על ספינת הנשק קלוס-סי שהפליגה מאיראן לעבר חופי עזה כשהיא עמוסה ברקטות, בפצצות מרגמה ובמאות אלפי כדורים שהיו מיועדים לארגוני הטרור הפלסטיני.
במרחק כל כך גדול מהבית, לומד כל לוחם סטי"ל כמה גדולה הבדידות של הכוח הימי ומהי משמעות לכידות הצוות בזמן חירום. בשנת 2014, במהלך מבצע צוק איתן, פיקד על פלוגת ספינות טילים מול חופי עזה ולקח חלק משמעותי בהתקפה של החיל על יעדי טרור ברצועה באמצעות שיגור טילים מדויקים ופגזים.
גוטמן (40), נשוי ואב לארבעה ילדים, מפקד כבר כמעט שנתיים על קורס חובלים של חיל הים. באופן חריג התירו בחיל הים לצוות וואלה!NEWS לצלם את אחד הגיבושים המאתגרים ביותר בצה"ל ולתעד את הרגע המורכב ביותר מבחינת החניכים: רפסודת ההקאות.
תכליתו של הקורס היוקרתי הינו לאתר את דור המפקדים הבא של חיל הים, ששינה את פניו בעשור האחרון והחל לפעול במקומות רחוקים מאוד ולמלא משימות חשאיות במסגרת המערכה שבין המלחמות לסיכול כוונות האויב. לכידת ספינת הנשק קלוס-סי היא אחת מהן.
הגיבוש בבסיס חיל הים בחיפה מהחודש שעבר החל ביום שני והסתיים ביום חמישי. הגיעו אליו כמאה בני נוער מרחבי הארץ. בתום סדרת בדיקות רפואיות, שיחה אישית וסיור קצר על ספינה, מתבצעת המשימה הימית הראשונה של המועמדים ולאחר מכן משימת 'חפירות' ביבשה. במהלך הפעילות בוחנים המדריכים את היכולות האישיות והעבודה בצוות. עשרה אחוזים מכלל המועמדים פורשים ביום הזה. חלק קטן בגלל בעיות רפואיות והרוב בגלל פערי כושר גופני.
ביום שלישי, סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, מוקפצים ה"מתגבשים" מהמיטות בבסיס. תחושות של עומס נפשי, פיזי וחוסר ודאות ילוו אותם עד לרגע ההכרזה מי עבר את הגיבוש בהצלחה ומי יחזור לחפש תפקיד אחר בצה"ל. עם זריחת השמש, יגלו בני הנוער שהם באמצע מסע אלונקות. חלקם יקטין את ראשו ויתבונן על חבריו מתאמצים, וחלק יישא את האלונקה על כתפיו המיוסרות ויחלוק בעומס בדומה להתפלגות השוויון בנטל בחברה הישראלית.
לאחר ארוחת הבוקר יעלו הצוותים הקטנים על סירות גומי ללא מנוע. החתירה תהיה חלק מהמשימה. בלב ים יחכה להם הסיוט של כל מיועד לגיוס: רפסודת ההקאות. סירת חילוץ מגומי עם גג סגור וחלון שנפתח ונסגר באמצעות ריץ' רץ'. המתגבשים יתפצלו מהר מאוד לשתי קבוצות: 'קילרים', ששום טלטול לא יפריע להם ו'פלאטים' שכל נדנוד סירה וגל יגרמו להם לבחילות והקאות.
הפסיכולוג של קורס החובלים רס"ן יגל שרעבי מסביר שהמתגבשים נמצאים כל הזמן תחת מעקב שנועד לבחון ולמיין. "הרבה זוגות עיניים בוחנות אותם. כמו שאתה רואה הם בסביבה לא יציבה ולא בטוחה. לא מוכרת. זה קושי פיזי ועייפות. הם צריכים לקבל החלטות תחת לחץ. הם שואלים את עצמם להמשיך הלאה? להישבר? אולי זה לא בשבילי? אין להם באמת מקורות תמיכה. תוך שלושה ימים לא מתחברים לאנשים. החוסן זה אצלך. לכל אחד יש לחץ אחר. אחד מתגעגע הביתה והשני מהעומס הפיזי".
המתגבשים יושבים בצפיפות בתוך הסירות. מבינים היטב כי אם לא יהיו ערניים לכל תנועה חדה של הסירה הם עלולים ליפול היישר אל המים ולכן האחיזה בחבלים הופכת מהר מאוד לדפוס פעולה קבוע. "בכלל לא נעים ליפול למים, ובטח לא ביום קר כזה", אומר מפקד מגמת סירות גומי רס"ל אורן מאיר, שמסמן גם לי לשמור על חגורת ההצלה סגורה.
ברקע חולפות להן סירות גומי של צוותים נוספים. "לחתור, ולחתור, ולחתור", מנסה אחד מאנשי הצוות להראות למדריך שהוא סוג של מנהיג. "מה שאתה רואה כעת זה יום ים", מסביר סא"ל גוטמן שיושב בסירה, "הם יהיו כאן כמה שעות. יבחנו אותם בעיקר בתרגילי פיקוד ומנהיגות. אנחנו רוצים לבחון את ההתאמה שלהם לסביבה הימית. איך הם מתפקדים בסביבה לא מוכרת. כל מי שאתה רואה כאן יש לו קב"א 55 צפונה. אלו הטובים שבטובים ומתוכם תפקידנו לבחור את המתאימים". אחר כך יסביר כי מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג, מניח דגש מרכזי על החוסן הנפשי של המועמדים, ובאותה נשימה על שילוב טכניקות למידה מתקדמות כדי להתאים את תהליך ההכשרה לדור ה-Y.
סירת הגומי של אחד הצוותים מתקרבת אל רפסודת ההקאות. המעבר לתוכה מורכב אך מהר מאוד הם מבינים את הפטנט: ללא עבודת צוות אחד מהם ייפול אל המים והשאר יהיו עסוקים בחילוץ. נער אחד נשכב על דפנות הסירה וגולש פנימה. אל גוב האריות.
לפי ההנחיה הם יישבו אחד ליד השני במעגל. לאחר מכן הם יתבקשו לשבת עם הפנים אל קירות הגומי. הנדנודים, בשילוב ריח העשן ממנועי הסירות שעליהם נמצאים כוח פינוי ורפואה, והמים שיד נעלמה דאגה להכניס פנימה, יתישו אותם. אחרי דקות ארוכות יגיע המדריך, ויחלק להם דפי משימה. תכנון משימת הישרדות וירידה מהים אל היבשה.
"איפה אנחנו, אנא עראף, מה אנחנו בהישרדות?", אמר נער ממושקף מהצוות, ספק בהלצה ספק בייאוש. "כולם פה מסכימים איתי שמדובר כאן בהישרדות. זה הדבר החשוב ביותר במשימה", אמר נער אחר. בין הצדדים החל ויכוח. אחד המדריכים הציץ פנימה ורשם נתונים בפנקס.
מפקד הגיבוש סא"ל במיל' אוהד פלד עונה בפשטות על השאלה מה הרגע הקריטי של הגיבוש, "המועמד לא נולד בים. הקושי שלו הוא להצליח לרכז את כל מה שאנחנו דורשים ממנו תחת מאמץ בים. רובם מקיאים. אבל מה שחשוב הוא איך הוא מתגבר על זה ואיך הוא מצליח לתפקד". לפחות מהנתונים, מדובר בעלית בני הנוער, חדורי מוטיבציה ובעלי כושר גופני גבוה. חלקם מדריכים בתנועות נוער, קפטנים בנבחרות ספורט, או חברים במועדוני שיט. הנתון המעניין ביותר הוא שבשלב זה יש 13 צוערות בקורס חובלים בכלל שלבי הקורס השונים. נתון חיובי בהשוואה לשנים עברו.
"אנחנו מקבלים את כל הבנות בצורה שווה עם אותן משימות ואותם מבחנים", מספר סא"ל פלד ומוסיף, "מי שיש לה את זה, זה בא לידי ביטוי בגיבוש". אני שואל את פלד האם המתגבשים בוכים והוא לא מניד עפעף, "בוודאי משמחה, ויש בכי למי שלא עבר. צריך לקחת הכול בפרופורציה. אנחנו מחפשים את המתאים ביותר, לא את הטובים או פחות טובים".
אחת הסירות מאטה את הקצב. "מחלקה חמש", אמר המדריך, "המשימה הבאה היא משימה מחלקתית. עליכם להכין עריסה להרמת סירת הגומי שתתחבר לכבל הרמה של מסוק שירים אותה בעוד עשר דקות".
המתגבשים בסירה מתחילים להתווכח. נערה ממושקפת מובילה את השיחה. באותו זמן מצביע סא"ל גוטמן על נערה ונער בסירה אחרת ואומר :"תראה איך הם לא מתערבים. מתבוננים, אבל הם לא חלק מהשיחה. זה אומר המון. אנחנו גם מחפשים לראות את החיבור בין הראש החכם לגוף ולידיים".
"אני פתוח לכל רעיון אבל צריך כבר לקבל החלטות. המסוק עוד מעט נוחת", אומר אחד הנערים ומנסה לקחת על עצמו אחריות. זו משימה שאינה מנותקת מהמציאות. חיל הים של העשור האחרון הוא רווי משימות. חלקן כוללות בין היתר פעילות ביטחון שוטף לאורך גבול רצועת עזה בדגש על הגבול עם מצרים, שם מתנהל מאבק עיקש נגד הברחות וכולל פעילות ספינות טילים שיוצאות להפלגות בטווחים של אלפי קילומטרים מחופי ישראל לאסוף מודיעין ועל מערך הצוללות שהתרחב השנה אין צורך להוסיף.
אך מה יקרה בים אם יצאו לוחמי שייטת 13 על גבי ספינת טילים לפעילות ביעד מרוחק מאוד מישראל, ואחד מהם יפצע? כיצד מתמודדים עם דילמות של מפקדים שנהרגים בקרב ובניגוד לפעילות היבשתית אין יכולת לסגת לאחור ולהמתין תחת מחסה לחילוץ? ואם יחזור על עצמו תסריט אח"י חנית של פגיעה בספינת טילים באמצעות טיל חוף-ים? האם הלוחמים ינטשו או יאבקו עד הרגע האחרון למנוע שקיעה של כלי השיט?
משימת רפסודת ההקאות הסתיימה. המתגבשים יוצאים מהסירה ועוברים לסירת גומי פתוחה. כולם מבינים שעברו שלב קשה בגיבוש והם מפזרים חיוכים כשהם מתבקשים לחתור אל החוף. אחרי ארוחת הצהריים מחכות להן משימות מאתגרות נוספות.
מפקד קורס חובלים, סא"ל גוטמן, עומד על שפת החוף ומצביע על הצוותים שעולים מהים. "אלו שייבחרו יפקדו על דבורות, ספינות טילים ובהמשך צוללות. המשימות שלהם יהיו מאוד מגוונות. אנחנו מחפשים את אלו שמסוגלים להתאים את עצמם לשינויים במזרח התיכון, כי אנחנו פועלים בזירות קרובות ורחוקות, בשגרה ובחירום. לא סתם הרגעים הקשים ביותר עבורם בקורס הם רגעי חוסר הוודאות. לאורך כל הגיבוש הם לא יודעים מה יהיה השלב הבא. הנוער הזה יודע מצוין ממה מורכב הגיבוש וזה אתגר עבורנו, אבל הגיבושים מוכיחים שאלו שנבחרו מוכשרים ללוחמים חזקים וטובים".
ביום רביעי אחר הצהריים, היום השלישי בגיבוש, התבקשו המיועדים לגיוס למלא שאלונים ולאחר מכן הוזמנו לשיחות אישיות עם מפקדים ופסיכולוג לצורכי הערכה ומיון. המתח באותו הלילה מגיע לשיאו. המדריכים בגיבוש נעים בין נטיית הלב לנתונים שנאספו מהשטח.
סא"ל גוטמן כינס סביבו את מפקדי הגיבוש למרתון של דיונים. לילה לבן. ביום חמישי בשעה 09:00 הוא החזיק בידיו רשימה של עשרות בני נוער שנבחרו מבין כמאה מועמדים להשתתף בקורס חובלים. הפסיכולוג מלווה במבט את היציאה של הנוער מהים אל החוף ואומר, "אל תשכח, זה החלק הקטן. יש להם עוד מסלול ארוך ויסודי. אנחנו נכשיר אותם לנצח. זו המטרה בסוף".
