לא נעים להודות, אבל אין ברירה: מירי רגב שברה את האינטרנט. במקרה הזה לא מדובר ב"שבירת האינטרנט" שלמדנו להכיר מאייטמים ויראליים או קלטות מהאלבום המשפחתי של משפחת קרדשיאן, ועדיין, רגב וחבריה לויראליות הטראשית יושבים על אותו היגיון רעיוני שדורש סיפוק מיידי. הבוז העמוק שרוחש לרגב הממסד התרבותי בישראל והביטול המיידי שלה כגורם רציני על ידי עיתונאים וכלי תקשורת, הציבו אותה בעמדת הפרובוקטורית האולטימטיבית. אבל מתחת לחיקויים ב"ארץ נהדרת" והכותרות האדומות הגדולות באתרים, הכניסה רגב גם את הז'רגון והסגנון הייחודי לה לשיח הציבורי. ההצהרה על תקנות התקצוב החדשות למוסדות תרבות שפרסמה היום (שלישי) והפאניקה שגררו אחריהן, מוכיחים שרמת השליטה של רגב בסדר היום הציבורי ובעיקר בנושאים שעליהם מתנהל הדיון היא כמעט אבסולוטית. מתחת לכותרות והסיסמאות מושכי האש, רגב מצליחה למסמס בכישרון את הדיון במשמעות הצעדים אותם היא מבקשת להוביל.
חמש התקנות שפרסמה רגב נחשפו לראשונה כבר בחודש ספטמבר האחרון. אין בהן כל חדש, וחלקן אף כוללות חזרה על חוקי מדינה קיימים, ביניהם איסור על תמיכה בטרור, הסתה לגזענות והשחתת סמלי מדינה. הצרה היא גם לא ברצון של שרת התרבות לרכז בידיה את הסמכות שלא להעניק תקציבים מקופת המדינה ליוצרים שחותרים תחתיה. אמנות שחותרת תחת המוסכמות והנורמות המוקבלות, יכולה וצריכה להתקיים בכל מדינה מתוקנת, אבל אין זה אומר שהתקציבים ליצירות כאלה צריך להגיע מאותו ממסד שנגדו הן יוצאות. הבעיה מתחילה בפרשנות שמתחת לכותרות הגדולות. מהי בעצם חתירה תחת המדינה? מי קובע את הקריטריונים לחתירה כזאת ובעיקר מהם המניעים שלו? רגב, ובצדק גמור מבחינתה, כלל לא מתייחסת לשאלות האלה.
לאורך היום ניסינו כאן בוואלה! תרבות להבין דרך אנשיה של רגב במשרד התרבות כיצד ייראה המנגנון שיקבע מהי אותה חתירה פושעת נגד מדינת ישראל. התשובות המבולבלות שקיבלנו רמזו שמנגנון כזה כלל לא נקבע בשלב זה, ושוב בצדק. לשיטתה של שרת התרבות העיסוק צריך להמשיך ולהישאר ברמת השמאל נגד ימין, בוגדים ונאמנים. היא מקבלת בברכה את ההשתלחות האוטומטית של חנין זועבי ושל אמנים חמי מזג, כי עד שאבק ההתכתשות ישקע, לאף אחד לא יהיה כבר כוח או זמן לעסוק בזוטות. מישהו עדיין זוכר את פרשת אלמידאן? אם לא, בטח תופתעו לשמוע שאת הכסף שנשלל מהתיאטרון, משרד התרבות ממשיך לשמור לעצמו.
הנה דוגמה: מהו בעצם סעיף "פגיעה בכבוד הדגל, המדינה וסמליה?" האם לפי הכותרת הפומפוזית הזו סרט כמו "גבעת חלפון", שמעביר ביקורת על התנהלותו המסורבלת של צה"ל, הוא סרט פסול? ומה לגבי "בופור", "לבנון" או "ואלס עם באשיר"? האם הטענה שלפיה המלחמות שמנהלת ישראל מיותרות פוגעת בכבודה של המדינה? האם "גט" שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית רק כי הציף בעיה סוגיה שנוגעת למחצית מאזרחיה? הפרטים הקטנים הללו הופכים את הצהרותיה של מירי רגב מכותרות מפוצצות לסכנה אמיתית.
החוק שמבקשת מירי רגב להעביר מעניק למשרד התרבות מונופול על קביעת הפרשנות לתקצוב יצירות. ברצותו יחליט שסרט שמאלני מדי חותר תחת קיומה של מדינת ישראל, ברצותו יכריע שסרט של במאי ערבי או בכיכובו של שחקן ערבי פוגע בכבוד הדגל והמדינה. אין פיקוח ואין גורם מגשר, אין משרד אוצר ואין סמכות ערעור. המוצא האחרון כמו תמיד יהיה עתירה לבג"ץ, שתשחק שוב לידיה של רגב בכך שתהפוך אותה לשרה הפטריוטית שבית המשפט הנבזה פגע בסמכויותיה. ללא פרשנות, אגב, התקנות החדשות והמאיימות למעשה ריקות מכל תוכן. את האיסורים שלהן החוק כולל גם כך.
כל עוד הדיון בדבריה של רגב תחום בגבולות הפופוליזם, היא תמשיך לנצח. אין חבר כנסת מיומן יותר ממנה בתקשורת של מסרים קצרים וכותרות מאיימות. שיח "המשטרים האפלים" והמקרתיזם מאפשר לה להמשיך ולצעוק חזק יותר בתוך אווירה מתלהמת ולאומנית שמשחקת גם כך לטובתה. הדרך להתמודד עם המטרות של רגב היא לרדת לעומקן של רזולוציות ופרשנויות, לדרוש הסברים על האיך ולא על הלמה. להציק בשאלות על מנגנונים ופרשנויות, על מנגנוני פיקוח. זה דורש לבחון הרבה מעבר לרמת האמ;לק הרגילה, אבל שם הרבה יותר קשה לנצח בסיסמאות.