הנאום שנשא אתמול (רביעי) יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן בבית לחם לא נשא עמו בשורה חדשה או מיוחדת. הבטחות לציבור הפלסטיני בדבר פנייה למוסדות הבינלאומיים בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ולמועצת הביטחון של האו"ם וכן ביקורת על התנהגות ההנהגה הפלסטינית, ורצונו בבחירות ובשינוי המצב ברצועת עזה - מדובר בעוד דיבורים על אותו הדבר.
מי שציפה אולי למינוי סגן לאבו מאזן התאכזב. הנאום כולו נועד לדבר אחד מרכזי: לבשר לציבור, כמו גם למתחרים הרבים, כי בכוונתו של יו"ר הרשות הפלסטינית להישאר כאן לזמן רב, בוודאי כל עוד מצבו הבריאותי יתיר לו זאת.
כך, לנוכח התיגר הגלוי שקראו עליו מתחריו בתוך הפתח, כמו מוחמד דחלאן, נוכח השמועות שנפוצו לכל עבר בדבר מצבו הבריאותי, התייצב אתמול אבו מאזן מול המצלמות כדי לבשר לכל המאוכזבים כי לא רק שמצבו הבריאותי תקין, אלא שהוא אינו מתכוון לפנות את מקומו בקרוב.
מבחינתו של אבו מאזן, אין לו יורש ולא יהיה לו יורש, לא כל עוד כאמור הוא יכול להמשיך ולתפקד. לפרק את הרשות הפלסטינית? סיסמה שהפיצו מתחריו או ממשלת ישראל. הוא סבור שהרשות הפלסטינית תמשיך ותתקיים עוד הרבה זמן.
ואכן, בשבועות האחרונים הרשות הפלסטינית ובעיקר מנגנוני הביטחון, פועלים לא מעט כדי לייצב את המצב הביטחוני גם מול ישראל. אישור לכך אפשר למצוא גם במערכת הביטחון בישראל, כפי שפורסם הבוקר ב"הארץ". המנגנונים שבו לפעול כדי לפזר הפגנות - צעד שלא עשו בחודשיים הראשונים של האינתיפאדה הנוכחית - לעצור מבוקשי חמאס ואפילו לחשוף תאי טרור. זאת מאחר שאלה מהווים את אחת הסכנות החמורות ביותר להמשך קיומה של הרשות.
כוחות הביטחון הפלסטיניים ממשיכים להפגין משילות ברוב המקומות, ושוב עולה השאלה הגדולה - עד מתי זה יחזיק מעמד. בשלב זה, הציבור הפלסטיני אינו נלהב בלשון המעטה מגל הטרור הנוכחי. מחנות הפליטים הגדולים - ג'נין, דהיישה, עסכר ובלטה - שהניעו את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מסרבים להצטרף אל השלישית. בעיניהם מדובר באירוע זמני שיחלוף בקרוב מהעולם ואינו קשור אליהם.
תהליך ההזרה הזה, של "אינתיפאדת אל-קודס", ממחנות הפליטים בגדה - רק משועפאט ומקלנדיה ייצאו מחבלים, ועסכר שממנה יצאה מחבלת אחת, אשרקת אל-קטנאני - קשור בין היתר לבידול החברתי של הפליטים משאר החברה הפלסטינית.
בעיני חלק מתושבי המחנות, מה שמתרחש בשלושת החודשים האחרונים אינו באמת קשור אליהם אלא ל"אחרים", העירוניים, "ילדי הפייסבוק". וכל עוד המחנות לא מצטרפים למהומות כנראה שהתופעה הזו תמשיך להיקרא ובצדק, "אינתיפאדת הבודדים".
ואולם, הבעיה הגדולה של אבו מאזן אינה קשורה בקיומה של הרשות, אלא בטווח הזמן הארוך יותר. ליו"ר הרשות אין כיום באמת מה להציע לציבור הפלסטיני. בסופו של דבר, גם אם ההתקוממות לא תהפוך לעממית, היא עלולה לצאת נגדו.
בהיעדר תהליך שלום, לנוכח המשך הבניה בהתנחלויות, עם מצב כלכלי לא מזהיר, פיצול מוחלט בין עזה לגדה ומצב כלכלי מחריף ברצועת עזה אבו מאזן חייב לפעול כדי להחזיר את האמון של הציבור. וזה עוד מבלי לדבר על חמאס שמנסה ללא הרף להוציא לפועל פיגועים, כדי להחליש את הרשות ואת מעמדו.
בחודשים האחרונים מצבו של יו"ר הרשות הפלסטינית בסקרי דעת הקהל הוא הקשה ביותר שהיה אי פעם. הצרה היא שלא רק הוא מבין זאת, אלא גם מתחריו. לעת עתה הוא מנסה לטפל בכך בעיקר באמצעות סיכול יורשים פוטנציאליים: מוחמד דחלאן, סלאם פיאד, והקורבן התורן - ג'יבריל רג'וב, שהעז להתראיין לטלוויזיה הפלסטינית בנושאים מדיניים, ולא לדבר חלילה רק על ספורט.
עם זאת, כדי להביא לייצוב אמיתי של מעמדו, אבו מאזן יידרש להרבה מעבר לכך - צעד משמעותי דרמטי, אם מול ישראל או מול חמאס. יו"ר הראשות הפלסטינית כבר אינו נהנה מאמון הציבור וכל שיחה עם צעירים פלסטינים ממחישה זאת ביתר שאת. לנגח את יריביו מבית אולי יסייע לו בימים הקרובים, אולי אפילו בשבועות, אך לא בטווח הזמן הארוך.