אנחנו מה שנקרא ''משפחה דתית רגילה'', ובשנה שעברה החלטנו לשלוח את שני הבנים הקטנים שלנו לבית הספר הדו-לשוני בירושלים. דו-לשוני, יעני עברית וערבית.
תחושותיי הראשוניות היו של היסוס ופחד מהלא-ידוע, מפני שהעברתי את בניי מבית ספר דתי לחילוני. נכון שיש בו גם משפחות דתיות, אבל רובן נוצריות או מוסלמיות. כמובן שגם פחדתי ממה שאנשים יחשבו עליי: השכנים, החברים, המשפחה.
זה אכן לא עבר בקלות. אחד הרגעים הקשים ביותר היה לנסות להסביר את בחירתנו להורים של החבר הכי טוב של בני שמשתייכים לקהילה הרחבה של ש"ס. הם ניסו להניא אותנו מההחלטה, עם הטענה שאני מטמאת את הטהרה של בני, מעמידה אותו בסכנת התבוללות וגרוע מכך- נישואי תערובת. זאת הייתה שיחה קשה. ניסיתי להסביר להם שבצפון אמריקה יש המון ילדים ממשפחות דתיות שלמדו בבתי ספר ממלכתיים מעורבים עם ילדים מדתות ותרבויות שונות ודווקא יצאו בסדר גמור.
למעשה, בהרבה מקרים הם אפילו התחזקו בזהותם, כמוני. העובדה, שגם מגובה במחקרים, היא כי ילדים שלמדו בבתי הספר הדו לשוניים של "יד ביד" יוצאים עם זיקה מאוד חזקה לתרבותם ולמסורת שהביאו מהבית. החינוך הזה דווקא מעודד כל אחד לכבד ולקבל את השני כפי שהוא.
הטענות שלי כמובן לא שכנעו אותם, ומאז בנם לא מתקשר כדי לבקש לשחק עם בני. אבל הרוב הגדול של חברינו קיבל את ההחלטה ואף נלהב ממנה. התגובה הנפוצה בקרב הורים הייתה משהו בסגנון: "הלוואי שהילדים שלי יוכלו ללמוד ערבית. אני רק לא הייתי שולח אותם לבית ספר חילוני...".
אחרי שנה וחצי בבית הספר, אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם החלטתנו. הרבה מזה בזכות תוכנית העשרה בלימודי יהדות בשם "היום השישי" שהקמנו עם עוד משפחה דתייה בבית הספר. התוכנית, כפי שמובן בשמה, פועלת בימי שישי מחוץ לשעות בית הספר עם תמיכה חזקה של מנהלת בית הספר הערבייה, נדיה כנאנה. יש לנו מורה מקסימה שמתפללת עם קבוצת התלמידים מכיתות א-ג, לומדת איתם תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וחוגגת איתם חגים.
הגשר שנוצר באמצעות השפה הערבית, שגם ההורים בקהילה לומדים, הוא לא יסולא בפז. הערבית שבפי די רצוצה, אבל עדיין מעוררת הערכה בפלסטינים ששומעים שאני לפחות מנסה, מתוך כוונה להתחבר לשכנים שלנו בירושלים ממקום של כבוד ותחושת שוויון. פעם אחר פעם אני רואה את בעלי, שמדבר ערבית שוטפת, מדבר עם נהג מונית ערבי ובתוך דקות ספורות כל המעצורים נעלמים, ושני הגברים היושבים בקדמת המונית נפרדים כאחים ומאחלים אחד לשני הצלחה וברכה בחיים.
ילדים בבית הספר שלנו לומדים מגיל 3 שלדבר בעברית או בערבית זה דבר נורמאלי, שלהיות חברים עם יהודים ופלסטינים זה דבר נורמאלי, שאולי אנחנו גרים בשכונות שונות, מדברים שפות שונות בבית וחוגגים חגים שונים, אבל בסופו של היום אנחנו כולם אותו דבר בני אדם.
אתמול (רביעי) והיום לא לומדים בבית הספר שלנו כי מציינים את חג הולדתו של הנביא מוחמד, ומייד אחריו את חג המולד הנוצרי. הילדים שלי לא חוגגים, אלא יצאו עם קבוצה הלימוד של "היום השישי" למוזיאון ארצות המקרא, לתערוכה על חייו של אברהם אבינו בארץ כנען. כאמור, איש באמונתו יחיה.
למרות ההבדלים בדת ותרבות בינינו, כהורים בבית ספר דו-לשוני (ויש כבר שמונה מוסדות כאלה בארץ!), אנחנו מכירים בזה שאנחנו בחזית הקדמית של המלחמה נגד גזענות בשני הצדדים. אחרי שנה וחצי של בחירה יומיומית, מסתבר שאפשר לבחור בדרך אחרת. אפשר לבחור בחינוך בין-תרבותי ודו-לשוני לילדינו כדרך לאמון הדדי ודו-קיום.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.