עם לשון חדה ולב חם, יוסי היה ההצגה הכי טובה בכנסת

(צפו: יוסי שריד באולפן וואלה! NEWS רגעים לפני השידור שסיקר את פתיחת הכנסת ה-20)

דרדק צעיר הייתי כשבאתי לראשונה בשערי הכנסת ה-12, במדי גל"צ, מיד לאחר בחירות 1988. מן עמית סגל ללא הכיפה, בוהה בלסת שמוטה בענקי התקופה, אחד מהם מחותמי מגילת העצמאות: ויצמן, שרון, גאולה כהן, שמיר, לובה אליאב, פרס ורבין, תופיק טובי ומאיר וילנר. חזן ג'וניור, גל ומגל עוד לא נראו באופק.

תמיד הייתה הדילמה לאיזה שולחן במזנון הח"כים להצטרף. אריק היה בונה את ארץ ישראל עם שלל קבלנים ועסקני ימין – צפוף, פרס והבלייזרים היו מתכננים תרגילים מסריחים להפלת שמיר – תפוס, ורבין היה עסוק עם קציניו בדבר הזה, אינתיפאדה, שרק התחלנו לגלגל על הלשון – סודי. הכניסה לילדים אסורה.

עוד בנושא:
"אב פוליטי ומצפן אידיאולוגי": חברי הכנסת נפרדים מיוסי שריד
"הייתי מת. אני זוכר את ילדיי בוכים על אביהם"

אבל היה גם השולחן של יוסי שריד. שם תמיד שרתה השנינה, הצהלה והמון אקשן. מסביב נחיל עיתונאים: ברנע ובנזימן, שיפר, קיטל וגולן, דקל וורטר, ובתווך האדמו"ר שריד. לבוש בחולצותיו הלבנות המגוהצות עד צווארון, נושך את מוט משקפיו, מרכיב, מסיר ושוב נושך. שנינה לימין, שנינה לשמאל, עוד סיפור על אשכול, ועוד אחד על גולדה, ותמיד עם פאנצ'ים. מלך הפאנצ'ים. אין משפט בלי פואנטה. האדמו"ר משנין והכתבים גועים.

והיו הרגעים השקטים האלה במזנון. מוקדם בבוקר. כשהיה עובר על העיתונים ממרחק של חמישה סנטים (הוא בז למשקפי קריאה). שריד היה מראשוני המגיעים למשכן, פרלמנטר חרוץ למרות הקילומטרז' שכבר צבר, כשאפשר היה ללגום אותו לבד. וללמוד. "חוק שימור החומר" הוא הרצה לי - תביט, תאסוף, תרשום, תזכור. לכל דבר יהיה שימוש בבוא העת. לעולם אל תעלה לשידור בלי פאנץ'. אל תשעמם. נסיעה למפעלי פיליפ מוריס במימון מזהמי הריאות? ברור שלא! נסיעה לגרמניה במימון חשי האשמה? למה לא?

ככה עברה קדנציה שלמה כשהמאסטר חולק בנדיבות מעצותיו ותבונתו, ואני גוזר ושומר. אחר כך קמה ממשלת רבין, שריד נהיה שר ובפועל נפרדו דרכינו, אבל לא תמה החיבה.

יוסי שריד היה בראש ובראשונה נאמן למדינתו. מהח"כים הכי חרוצים בוועדת החוץ והביטחון, הכי ידענים ואכפתניקים, ומעל לכל שומרי סוד – תשאלו את בני בגין, לצורך העניין תאומו הסיאמי מימין. באותה מידה הוא היה נאמן למצפונו – האופוזיציה לגולדה, ההתנגדות למלחמת לבנון הראשונה כשאיש עוד לא פצה פה, הפרישה הלא הגיונית ממעמד "הבן יקיר לי" במערך למדבר של שולה אלוני - כל עמדותיו ותזוזותיו הפוליטיות נגזרו מצו ליבו, ונעשו בניגוד גמור לתועלת מידית אפשרית.

הפוליטיקאי שכתב כמו משורר: אוסף מטוריו של יוסי שריד

הוא היה אורטור מוכשר. כותב בחסד עליון. הח"כ היחיד שאינו ראש ממשלה שהכתבים הפרלמנטריים היו נוטשים הכול ורצים למרפסת המליאה לצפות (מי חשב על ערוץ הכנסת), כי ידעת שנאום של יוסי יביא תמיד כמה משפטים שיעשו כותרת.

חברתי? בוודאי. הרבה לפני שזה נהיה מקצוע נטש שריד את הכול, התיישב בקריית שמונה, והיה שם מורה לאזרחות. אני משוכנע שוותיקי הקריה היום מזילים דמעה. נקי כפיים? חבל לכם על הזמן. היו אלה שריד ואולמרט שהתחילו יחד את המאבק הפרלמנטרי בשחיתות ובפשע המאורגן אי שם בשנות ה-70. כמה דירות והרשעות צבר אולמרט מאז, בעוד שריד ממשיך לשלם את המשכנתא על הדירה הבודדת בלמד עם הנוף לארובה?

שריד לא התרגש בימי חייו מכל השוטמים אותו, הוא ודאי גם לא יתרגש מהם במותו. מורשתו חקוקה בדברי ימי הכנסת, ובטורים הנפלאים שכתב מאז פרישתו, למגינת לבם. תגידו עליו מה שתגידו, רק דבר אחד אל תאמרו: אבא שלו, יעקב שריד, בשעתו מנכ"ל משרד החינוך – לא היה מי שטרפד את בואם של הביטלס אי אז ב-1965. הסיפור הזה להבדיל מכל המאות האחרים, לא נתן לשריד מנוח, עד שחקר ומצא שאיבה בין אמרגנים (גיורא גודיק ואחרים) ששמו רגלים זה לזה, היא שהכשילה את בואם של ארבעת המופלאים. ובטיהור שם אביו הוכיח שהוא גם בן מסור.

שלום, יודה יקר. נוח ברוגע על משכבך, ושהכוח ילווה אותך.