קרוב לוודאי שגל הטרור הנוכחי יחלש, אבל הוא לא יעלם. הוא ישאר מתחת לעור. למשורר אין עדיפות בהבנת המקרא במציאות מסוכסכת, אלימה, לכאורה ללא פתרון. יחד עם זאת, אולי דווקא אדם רגיש, איש של מילים, חווה את הפעימה ואת הפער הנורא בין הצורך בצדק אנושי פשוט לבין הזילות בחיי אדם, כפי שאנחנו נוכחים במזרח התיכון כולו והיום גם במדינה.
הפער הזה הוא גם באשר לעובדה שרוב האנשים משני העמים רוצים שלום, רוצים שקט ורוצים לחיות את חיי היומיום בבטחה. למרות זאת, המציאות הפוכה. יש בה קיטוב, שנאה, התשה הדדית ואמונה מוטעית של הקיצוניים משני הצדדים. כל צד אומר: "בסופו של דבר, אם אחזיק מעמד במוות שקורה לי ביומיום, אקבל את הכל". הצד השני אומר את אותו הדבר: "אם אכיל את המוות ואת הדיכוי עוד ועוד זמן, אני אהיה זה שיזכה בארץ כולה". האומץ האמיתי הוא בנכונות לוותר, לראות את האחר כחלק ממני וכבעל זכות קיום כמוני ולהקטין את רמת הכעס. הנקמה לא מביאה פתרון - ילד מת הוא ילד מת. בכל מקום, בכל עם, בכל זמן. מוות מביא מוות, רצח מביא רצח, כפי שהסכמה מביאה הסכמה, שלום מביא שלום וויתור מביא ויתור.
עוד בוואלה! NEWS:
"כדור שלג מסוכן": האבנים ובקבוקי התבערה הגיעו לכבישי הצפון
המועמד הרפובליקני: "אם היו היהודים חמושים היטלר היה נכשל"
טרור האבנים: אשתו של ראש מועצת שומרון וילדיה נפצעו קל
איני משתייך לעמדה פוליטית פורמלית מימין או משמאל, ודווקא בגלל זה אני יכול להרגיש את המורכבות של המצב. כמשורר, אני יכול לדבר רק בערכים ערכיים והומאניים, כי אני חש את זכות הקיום של כל אדם באשר הוא בשווה לזכות הקיום שלי. אני לא כשיר להציע הצעות פוליטיות קונקרטיות. יחד עם זאת, היות שאני חי במדינת ישראל ומשתייך ללאום היהודי, מטבע הדברים אני סבור שצריך להגביר סולידריות בתוך החברה שלנו, הישראלית. אני בעד גיוס כוחות והפחתה בקיטוב בתוך הארץ. אין לנו ברירה. אנחנו עדיין מדינת ניסוי. כמדינת הגירה, הטעות הרווחת היא לחשוב שהגענו למבנה הרצוי, האידיאלי. לא לזה התכוונו מחוללי הציונות ומחוללי המדינה.
נקודת התורפה המרכזית שלנו היא שהמצב הקיים ומבנה היחסים בינינו לבין הפלסטינים, ובינינו לבין עצמנו, הוא לא מצב פתור. אנחנו במצב של קונפליקט אדיר. יש שאומרים: "לא נורא, אנחנו בעידן של ניהול סכסוך". אני לא מקבל את הגישה שגורסת שנחיה כך עד בוא מועד. אנחנו צריכים להעצים את התחושה שבאמת יש לנו בעיה. ההיסטוריה מוכיחה שככל שעובר זמן, מצבי הקונפליקט נעשים מסובכים יותר - זו אינה מציאות שניתן לחיות איתה. היא כוללת כמובן בעיות של הפרדה בין פריפריה למרכז, בין עולים חדשים לוותיקים, בין עניים לעשירים ועוד.
אנחנו נוטים לחיות על הר געש כאילו אין הר געש. יש בזה אלמנט שמח: הרחובות גדושים בשמחת בתי הקפה, בצהלת צעירים, תל אביב וירושלים שוקקות, אבל מתחת לפני השטח יש פוטנציאל לשבר טקטוני במובן החברתי. צריך לשמור על מודעות והכרה בשבר הזה, ולא לחיות בעיניים עצומות ובלב אטום, אלא לחפש דרכים לפתרון. אסור לנו לקדש את המצב הקיים. ברמה האישית אני יכול רק לבקש מעצמנו להיות זהירים, רגישים ולהכיל את האחר. גם את הערבי, גם את החלקים החברתיים השונים ממני.
(עדכון ראשון: 22:15)