הצהרתו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לפיה רוסיה "צריכה לכבד את האינטרסים של ישראל" בכל הנוגע לנעשה בסוריה, אך "מודאגת" מהתקיפות האוויריות שלה במדינה, מחזקת את החששות של ירושלים משינוי הסטטוס-קוו שאפשר עד-כה לישראל חופש פעולה ליוזמה ותגובה צבאית בתוך סוריה. ההצהרה מצטרפת לדיווחים האחרונים באשר למלחמת האזרחים בסוריה, לפיהם רוסיה החליטה להעמיק את מעורבותה בסכסוך בין משטר אסד לבין המורדים.
העמקת המעורבות הרוסית הנה עליית מדרגה משמעותית, שכן עד-כה הסתפקו הרוסים בעזרה לוגיסטית, מודיעינית ופיקודית והקפידו להמשיך ולשלוח תחמושת וכלי-נשק לכוחות אסד. כעת, הרוסים עצמם לוקחים חלק בלחימה בשטח, במה שיכול להוביל למתיחות עם ישראל.
החשש העיקרי בישראל, נובע מהקמת מתקן צבאי, שככל הנראה אמור להוות בסיס חיל-אוויר רוסי, בתוך שדה תעופה שבשליטת משטר אסד. על-פי גורמים "מערביים", רוסיה תחל להשתמש במתקן הצבאי שהיא בונה, כבסיס לתקיפותיה האוויריות נגד המורדים, בראשם "המדינה האסלאמית".
משמעות הדבר, מבחינתה של ישראל, היא בכך שהרוסים יחלו לנגוס אט-אט במרחב האווירי של סוריה, עד להשתלטות מלאה על הגזרה. בהתחשב בעובדה שבעבר יוחסו לישראל מספר תקיפות אוויריות לא מועטות בתוך סוריה - שמטרתן, כך דווח, הייתה למנוע העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לידי חיזבאללה ולסכל הקמת תשתיות טרור בגולן הסורי - הרי שתיווצר מתיחות מובנית בין רוסיה וישראל וזו האחרונה תיתקל בקשיים ובבעיות, אם וכאשר תידרש ליום פקודה.
על-רקע מציאות זו, נפגש לאחרונה ראש הממשלה נתניהו עם פוטין בליווי חסר תקדים של הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט - והשניים סיכמו על תיאום ביטחוני למניעת "תקריות לא רצויות". אלא שכעת רומז פוטין כי הפגיעה הישראלית במרחב האווירי של סוריה אינה מקובלת עליו ומשדר לישראל מי הוא בעל הבית החדש באזור.
בעבר כבר התמודדה ישראל עם נוכחות רוסית אינטנסיבית ומתגרה, מצד רוסיה. בינואר 1970, בעקבות סדרת הפצצות ישראליות בעומק מצרים, הגיע חיל משלוח סובייטי למצרים, שכלל מספר רב של טייסים רוסיים ומטוסים רוסיים מתקדמים. גילוי הנוכחות הסובייטית בידי ישראל, הביא לצמצום הדרגתי של התקיפות האוויריות של ישראל במצרים, עד להפסקתן המוחלטת באפריל 1970, זאת במטרה להימנע מעימות ישיר עם הכוחות הסובייטיים.
ואולם, בשלב זה התעורר בישראל חשש ממשי כי העליונות האווירית של חיל-האוויר תאבד אל מול הכוחות הסובייטיים במצרים. בישראל התגבשה התובנה כי מדיניות ההבלגה התפרשה כחולשה והביאה להתגרות הולכת וגוברת מצד הסובייטים. לנוכח הפרובוקציות שנקטו הטייסים הסובייטים, הוחלט לתכנן קרב אווירי יזום, שבו הסובייטים יתפתו לרדוף אחר מטוסי-חיל האוויר שיחדרו לשטח מצרים ושם יופלו על-ידי מטוסים אחרים שיירטו אותם בתכנון מוקפד.
המבצע, שזכה לכינוי "מבצע רימון", הסתיים בהצלחה גדולה עבור ישראל, כאשר מטוסי חיל-האוויר הישראלי הפילו בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג-21, שהוטסו בידי טייסים סובייטיים. לימים טענו גורמים במצרים, כי חשו מסופקים מהניצחון הישראלי בקרב האווירי מול הסובייטיים, בשל הזלזול, הבוז והלעג שהפגינו הטייסים הסובייטים באלו המצריים.
סביר כי משטר אסד ישתמש במטריה האווירית שמספקת לו מוסקבה, כדי להמשיך ואף להעצים העברת נשק מתקדם לידי חיזבאללה ואגב-כך להעמיק את שיתוף הפעולה עם הארגון בגולן הסורי. בישראל יצטרכו מעתה לתמרן בתבונה בין האינטרס הרוסי בסוריה ובין צרכיה הביטחוניים והרצון לשמר את היחסים עם מוסקבה. מכל מקום, קרב אוויר-אוויר בין מטוסי ישראל ורוסיה, כפי שקרה בעבר, לא סביר לחזור על עצמו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.