פיגוע הטרור שאירע אמש (חמישי) בסמוך לאיתמר, שבו נהרגו בני הזוג איתם ונעמה הנקין, מעלה שוב, בפעם המי יודע כמה בשנים האחרונות, את השאלה אם אנו עומדים בפתחה של אינתיפאדה שלישית. גם התאריך, 1 באוקטובר, שבו החלו המהומות הקשות בקרב ערביי ישראל בשנת 2000, מביא עמו זיכרונות קשים מימיה הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצא, כפי שהיא מכונה בפי הפלסטינים, ומחדד את החשש מאירועים דומים.
לכאורה אפשר למצוא לא מעט מאפיינים דומים בין אותם ימים אפלים לבין התקופה הנוכחית: המהומות סביב הר הבית, התסיסה בגדה המערבית נגד הרשות הפלסטינית, כישלון התהליך המדיני ועוד. עם זאת, זו רחוקה מלהיות אינתיפאדה נוסח זו שזכורה לנו מלפני 15 שנים או קודמתה בדצמבר 1987.
ראשית, ההמונים, על אף תסכולם וייאושם מהמצב המדיני והפוליטי בשטחי הרשות, נעדרים מהרחוב ונשארים בבית. ייתכן שמדובר באדישות של חלק מהציבור הפלסטיני, אך אולי גם קיים בקרבם חשש מחזרה לימים שבהם הכאוס שלט ברחוב וקולו של הקלצ'ניקוב נשמע מכל עבר. לעת עתה לפחות פעולות הטרור נעשות על ידי יחידים, ללא הפגנות המוניות וללא מסה קריטית שמעידה על התקוממות של ממש.
בנוסף, ההנהגה הפלסטינית מודל 2015 בראשות אבו מאזן שונה בתכלית מזו של שנת 2000, אז עמד בראשה יאסר ערפאת. גם מנגנוני הביטחון הפלסטינים נראים ופועלים אחרת. באינתיפאדת אל-אקצא, חברי מנגנוני הביטחון היו הראשונים להצטרף לעימותים ולפיגועים, כשהראיס דאז אינו עושה דבר כדי לעצור אותם, להיפך - במידה רבה הוא דרבן את ההמונים לצאת לרחובות.
אבו מאזן לעומת זאת, אולי לא ניחן בפופולריות ובכריזמה שאפיינו את קודמו בתפקיד, אך הוא מצהיר בכל הזדמנות כי הוא מתנגד לאינתיפאדה, לטרור ולאלימות. אנשיו מפזרים הפגנות נגד ישראל ואף עוצרים חשודים בתכנון פיגועים. לפוליטיקאים מהימין היה קל להתנפל אמש על אבו מאזן ולהאשימו באחריות לפיגוע, לנוכח נאומו באו"ם. אלא שבפועל הוא ואנשיו אחראים לסיכול עשרות פיגועים ובכלל זה נגד מתנחלים וחיילי צה"ל.
הבעיה היא שהייאוש נותר (כמעט) אותו ייאוש, בוודאי במחנות הפליטים. בביקור שלשום בשלושה ממחנות הפליטים באזור רמאללה, נשמעו לא מעט קולות של צעירים שמזהירים כי אנו בפתחה של אינתיפאדה שלישית, בעיקר לנוכח המצב הכלכלי. זה אולי לא משקף נאמנה את הלך הרוח של ההמונים בערים הפלסטיניות, אך במציאות הנוכחית בגדה אפשר לשער שעוד ועוד צעירים מוכנים לבצע פיגועים, עצמאיים ולא עצמאיים, במסגרת ארגונית ועל דעת עצמם.
נשק יש בגדה ובשפע, וכך גם מוטיבציה. הרשות הפלסטינית, כאמור, היא אמנם אחד הגורמים המשמעותיים במניעת הפיכת המוטיבציה הזו למעשים אלימים, אך הביקורת נגדה בגדה המערבית רק הולכת ומחריפה וכך גם חוסר האמון בהנהגה בראשות אבו מאזן. אפשר לשער שיכולתה של הרשות למנוע במאת האחוזים פיגועים נגד מטרות ישראליות הולכת ונשחקת לנוכח המבוי הסתום במישור המדיני. ואפשר גם להניח שנהיה עדים לעלייה במספר ניסיונות הפיגועים נוסח זה שראינו הלילה.
באופן כמעט פרדוקסלי, על אף חילופי ההאשמות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין אבו מאזן בנוגע לאחריות לקיפאון המדיני, הרי שהרצון של נתניהו לשמור על השקט בגדה תלוי רבות ברצונו הטוב של אבו מאזן למנוע התפרצות. גם שאלת הישרדותו הפוליטית של אבו מאזן תלויה כיום בנכונותו של נתניהו לבצע מחוות, כלכליות ומדיניות, כלפי הרשות. ייתכן שההבנה של מציאות זו הביאה את נתניהו להימנע מלתקוף ישירות את יו"ר הרשות בנאומו אמש באו"ם. מנגד, הבנה זו מנעה גם מאבו מאזן לצאת בהכרזות דרמטיות נוסח ביטול הסכמי אוסלו. הבעיה היא שכדי להחזיר את השקט על כנו, לא די בהימנעות מהצהרות, יש גם צורך במעשים.