קשה לדמיין תסריט מוצלח יותר פוליטית עבור חיזבאללה בלבנון. עשרות אלפי צעירים לבנונים, מודרניים, סונים, נוצרים, דרוזים, יוצאים לרחובות ביירות ודורשים לסלק לא רק את הזבל אלא גם את האליטות הפוליטיות הישנות. "להחליף את השיטה" היא אותה דרישה ישנה נושנה שהשמיע חיזבאללה כבר לפני יותר משני עשורים שכל עוד נשמעה מפיו של הארגון השיעי, מיהרו בלבנון לייחס לה משמעויות עדתיות, המושפעות מרצונה של טהראן. אך משבר הזבל שמציף את רחובות הבירה, המחיש לכל אותם צעירים משלל העדות והדתות בלבנון, עד כמה גדולה ומושחתת המערכת הישנה שמתבססת על הסכם "האמנה הלאומית" מ-1943 והמשכו בהסכם טאיף מ-1989 שסיים את מלחמת האזרחים.
ולא צריך לטעות. חיזבאללה הוא כעת חלק מהממשלה וחלק מהשיטה. אלא שנוח לו להציף באמצעות הזבל את הקשיים שיוצרת המערכת הפוליטית , השיתוק, השחיתות, והיעדרה של סמכות מדינתית. הדוגמה הבולטת ביותר שאפשר היה לקבל לרצון העז של חיזבאללה בהמשך המחאה היה בשבוע שעבר כשהשר לאיכות הסביבה מוחמד אל-משנוק הציג את התוכנית הממשלתית שלו לפינוי חירום של האשפה. שרי חיזבאללה בממשלה קמו ועזבו את ישיבת הקבינט כמחאה על מה שכינו "פארסה".
הסכם החלוקה הבין עדתי בלבנון, אמור להבטיח את חלוקת המשרות הציבוריות הנחשקות. כלומר: נשיא- נוצרי, ראש ממשלה- סוני ויו"ר פרלמנט שיעי. גם משרות אחרות כמו הרמטכ"ל (נוצרי) אמורות להיות מאוישות על פי השיוך העדתי. אולם בשנים האחרונות הצליח חיזבאללה לייצר גוש חוסם יחד עם בן ברית שבעבר היה אויב - מישל עאוון, ראש "הזרם הפטריוטי החופשי", הנוצרי המרוני, הרמטכ"ל לשעבר וראש הממשלה הזמני מסוף שנות ה-80. ומאז, כמעט הכל משותק. אין נשיא והפרלמנט אינו מצליח להסכים על זהות היורש, הממשלה מתנדנדת אך אין מי שיחליף אותה וכהונת הפרלמנט מתארכת שוב ושוב בגלל חוסר היכולת של המדינה לקיים בחירות. לבנון למעשה חדלה מלתפקד כמדינה של ממש בשנים האחרונות והפכה לבת חסות של חיזבאללה.
בשנים האחרונות איבד הארגון מהתמיכה שהייתה לו בלבנון בגלל מעורבותו במלחמה בסוריה. ספק אם משבר הזבל יוכל להחזיר "עטרה ליושנה". מזכ"ל הארגון חסן נסראללה ימשיך להצטייר כשליח איראני. אולם אי פינוי האשפה לפחות יגרום נזק גדול לאויביו המסורתיים של חיזבאללה מבית, ואולי גם יוביל לשינוי שיטת הבחירות, כפי שהארגון דורש.