לפני כשנתיים נפל דבר בשמי החינוך בישראל. הוטלה פצצה, הארץ הייתה כמרקחה. הגיע אלינו פוליטיקאי עטוף כממתק, שופע ביטחון וחיוכים וכקודמיו לפניו, החליט להטביע את חותמו וזרק את הפצצה. שם הפצצה: למידה משמעותית (תופים...) ומיד, כנתינים צייתנים נכנסו כולם לטירוף מערכות. הוראות ופקודות הורדו לשטח. בכירים צרחו על מפקחים שפקדו על מפמ"רים שהזעיקו ראשי אגפים שהורו בלשון חד משמעית למנהלים שהסבירו באריכות למורים, דזבין אבא בתרי זוזי...
רק כשנרגעו, נזכרו כולם במדינת חלם לשאול: רגע, מהי למידה משמעותית? האם עד עכשיו, כל הדורות הבלתי מוצלחים האלה שגדלו פה, לא למדו למידה משמעותית? ואני מוסיף: האם זהו הפתרון ההולם לבעיות חינוך הדור? האם לא כדאי שיגיע שר חינוך שיגיע למסקנה שאולי כדאי להפסיק עם המהפכות ולהתחיל באמת לעבוד? פשוט לעבוד... ובכלל, האם זה תפקידו של פוליטיקאי להחליט כיצד ייראה חינוך ילדינו, או שאולי, כדאי לקבוע מדיניות ארוכת טווח ל-20 שנה למשל, שתכלול תכנית סדורה מכיתה א' עד יב' בכל מקצוע ומקצוע ושיחליטו עליה, טובי אנשי החינוך מהשטח ומן האקדמיה לאחר עבודת מחקר ועבודת שטח מעמיקה של שנתיים מאומצות?
אם תקראו את ניירות העמדה שנכתבו בנידון, תיתקלו באין ספור מונחים מפוצצים. מדברים על משולש קדוש המורכב ממעורבות, מרלוונטיות ומערך. מדברים על העולם הטכנולוגי החדש ועוד כהנה וכהנה מילות כישוף. אני יודע שפישוט העניין סותר עקרונות הרי גורל כמו: מה ילמדו בבתי ספר למורים אם הכל כל כך פשוט? אילו כנסים גדושי ערגליות יקיימו במהלך הקיץ הקרוב? הייתכן ששנת הלימודים תיפתח ללא כנס באיזה אודיטוריום הנושא את השם: החינוך בעידן המודרני לאן?
ובכל זאת, כמה נקודות למחשבה:
1. בית הספר הוא המקום הראשון שבו האדם רוכש ידע, המקום הראשון בחייו שהוא לומד, ורוכש כלים ללמידה. מדוע לזנק עליו עם פרויקטים אישיים, עבודות, שירים, מחזות, כתיבת עיתון, משחקים ושאר תוצרי הלמידה המשמעותית ולא ללמדו בפשטות מיומנויות בסיסיות באופן רציני ושקול ללא רעשי רקע מסביב? אף עבודת חקר מהנה בלשון מהאינטרנט בנושא המילון למשל, תוך כדי מסיבת אפטר פרטי סוערת בגן החיות התנ"כי, לא תחליף לעולם הוראה פרונטלית ולא תגרום להפנמה אמיתית של החומר כמו הסבר טוב של מורה טוב. מצטער על שבירת המיתוס...
2. מאות בשנים, לצד התפתחות טכנולוגית בלתי פוסקת, למדו הילדים בכיתה והיה מורה שלימד. כך גדלו טובי בנינו, דור אחרי דור. כנראה משהו עובד בשיטה הזו. אחד הטיעונים שעולים בהקשר הזה הוא שהדור של היום כבר לא יכול לשבת בכיתה ולהקשיב לאורך זמן. אז ככה: מניסיון, אין זה נכון. ושנית, האם אנחנו מוותרים כל כך במהרה על ערך חשוב כל כך ערך ההקשבה? האם לא כדאי שנתעקש שבעולמם התזזיתי גדוש המסכים והוואטסאפ, יהיה מקום שבו הם פשוט יצטרכו לשבת ולהקשיב?
3. מה קורה בצבא? מה קורה באוניברסיטה? פתאום אין למידה משמעותית? פתאום אין משחקים? עולם טכנולוגי? גלובליזציה? ריקודי עם? הדבקות נייר? יש מרצה ויש כיתה שמקשיבה וכותבת. אם תיכנס לאחת האוניברסיטאות ותשאל: סליחה יש פה למידה משמעותית? מיד תשמע את התשובה: "אה, הכנס של משרד החינוך: 'החינוך בעידן המודרני לאן?' זה באודיטוריום. קח שמאלה..."
4. ברור שכל ה''המהפכות'' באו להסתיר את העובדה כי הפתרון אינו נמצא מתחת לפנס, ובאו להסתיר את העובדה שאיש אינו מטפל בבעיות האמיתיות, כגון:
א. אין למידה משמעותית בכיתה של 35 תלמידים. אפשר לעשות שמיניות באוויר אבל עד שלא נגיע למצב שבו מורה ישב בראש שולחן אליפטי עגול ומסביבו ישבו 15 תלמידים לא תהיה למידה משמעותית כפי שטובעי המושג היו רוצים.
ב. עד שמדינת ישראל לא תחליט כי החינוך עומד בראש פירמידת האינטרסים וידאג למתקנים ברמה גבוהה, לתנאים מעולים ולהכפלת השכר למורים, לא תהיה למידה משמעותית. תנאים כאלה ימשכו את הטובים ביותר לעסוק בחינוך ובהוראה והנה השפעת על התלמיד לכל חייו
אני יודע שמה שהיה הוא שיהיה, האחד יעשה הגרלות, השני יעשה מהפכות, השלישית תבטל את המקצוע ההוא, ואיש לא ידאג ללמידה משמעותית שאינה אוסף של סיסמאות.
ז'ורז' ז'אק דנטון, ממנהיגי המהפכה הצרפתית טבע את המשפט המדויק הבא: "לאחר הלחם, החינוך הוא צורך האומה". כשיבינו זאת באמת, נהנה כולנו מלמידה משמעותית אמיתית.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.