אני אוהבת מילים. מילים עוזרות לי להבין את העולם, לפרק את המציאות לגורמיה הקטנים ולנסות להתמודד איתם פנים מול פנים בכוחות שווים. לא אני הקטנה מול מציאות ענקית ואמורפית. דרך המילים אפשר ליצור את העולם ואז לנסות להתווכח איתו, לפרק אותו, ולפחות בראש שלך לשנות אותו. אני זוכרת שכשהמצב של אמא שלי הדרדר, חיפשתי את כל הספרים שמצאתי בנושא אבל. לא ספרי עיון, אלא יומנים, ספורת ושירה. דולב לא הבין את הרדיפה שלי אחר אבל כתוב ומנוסח. הוא חשב שזה מכאיב לי מדי. ואני ניסיתי להסביר לו שזה עוזר. כמו שרופא תמיד יחפש את מקור המחלה, גם אם היא חסרת מרפא, כך אני תמיד אחפש את המילים שיתארו במדויק את הרגשות שלי.
כמה שבועות אחרי שדולב נהרג, אחרי שיצאתי מההלם הראשוני והתחלתי להבין שאני לבד, החלו להציף אותי רגשות שאף פעם לא הכרתי. הם היו חזקים, עוצמתיים יותר מכל דבר שאי פעם הרגשתי. לא יכולתי להעביר אותם בעל פה. חשבתי שעוצמת הרגשות תכה חזק מדי בחברים להם אספר. פחדתי שעוצמת הרגשות תמוטט גם אותי אם אדבר אותם החוצה. שבוע אחרי שבוע הגעתי לפסיכולוגית שלי וסירבתי לדבר. היא כבר הכינה לי כרית ושמיכה, הייתי מגיעה לקליניקה שלה והולכת לישון. והרגשות הלכו ותפחו ובעבעו מבפנים.
ואז הגיעה אלי חברה חדשה. חברה שהתאלמנה לפני חמש שנים, וכתבה יומן. היא אמרה שהיומן עזר לה, גם לפרוק רגשות, אבל בעיקר כשהייתה קוראת בו כעבור כמה חודשים ושנים. כך ראתה איך הרגשות משתנים, נרגעים, מתעמעמים. יומיים אחרי הביקור שלה הגיעה בדואר רשום מחברת מהודרת ששלחה לי. "תתחילי לכתוב", היא אמרה. ואני ניסיתי לכתוב במחברת, אבל לא הצלחתי להתיישב ולעשות את זה. ניסחתי לעצמי עשרות משפטים בראש והייתי בטוחה שאזכור אותם תמיד. ובבוקר כל המשפטים נשכחו והוחלפו במשפטים אחרים, טריים. ואז הבנתי שיומן למגירה לא היה מה שחיפשתי. אני רציתי שכולם יידעו. והרצון הזה הציף אותי. אני מקווה שזה לא היה רק מצורך ילדותי ברחמים, או שבאמת התעקשתי שלא הגיוני שאשאר לבד עם המחשבות והרגשות שלי. לא הגיוני שכולם עומדים דום בצפירה של יום הזכרון, וכמה דקות אחר כך כבר שוכחים. רציתי שיידעו מה זה אומר להתאבל, מה זה אומר להיות שכול. שזה ממשיך כל יום. כל הזמן. שהאבל הוא לא רומנטי, אלא כואב ברמה הכי פיזית ופרוזאית שיש. אז התחלתי לכתוב.
ככל שהתחלתי והמשכתי עם הכתיבה, גיליתי שמילים הן הממלכה שלי. הצלחתי לשלוט בהן. הצלחתי לבחור אותן כך שהן באמת הסבירו אותי ואת החיים שלי, ולעשות את זה באופן בו רציתי. דווקא במציאות שרירותית, מציאות אליה נכנסתי בלי שרציתי ובה לא זכיתי לקבוע את גורלי, המילים אפשרו לי לשלוט לפחות באופן שבו אני מספרת את הסיפור של החיים האלה. יכולתי לבחור אם לתאר את הדו"ח הפתולוגי בדרמטיות או להפוך את סיבת המוות למילה מצחיקה. כל אמירה של הילדים הפכה גם היא לסיפור אירוני ולא לסוחט דמעות. יכולתי לנתב את הכעס שלי למילים חדות ודוקרות, במקום שידקרו אותי מבפנים.
או שכך חשבתי. כי בעצם לא באמת בחרתי את המילים בעצמי. רוב הטורים ניסחו את עצמם, אני רק הקלדתי. המציאות הצליחה להכניע את המילים, וגם אותי. ולאט לאט פחות עניינו אותי המילים עצמן. השקעתי פחות בלנסות להצחיק או להיות מתוחכמת. כי המציאות פשוט מחורבנת, ואין טעם לנסות ליפות אותה במילים מהוקצעות. המציאות הכתיבה את לי את המילים ואת המשפטים, והיא ניסחה לי את הטורים בעצמה. וככל שהשתחררתי מהצורך לשלוט במילים, גיליתי שאני משתנה גם מבפנים. תמיד הייתי בן אדם נחמד. נחמד מדי. היה לי חשוב מה חושבים עלי, חשוב לא לפגוע באף אחד. ועכשיו, בטורים, היה לי כל כך חשוב לספר את הסיפור האמיתי שלי בעצמי, שבפעם הראשונה בחיי לא עשיתי או כתבתי את מה שציפו ממני. כתבתי את האמת, בלי צנזורה ובלי לנסות למצוא חן. הייתי חייבת להיות נאמנה לרגשות ולמילים ששפכו את עצמן על הדף, או על המחשב.
תוך כדי ראיתי שלטורים יש תוצאת לוואי, שלא נעמה לכל הקוראים. למרות שארצנו מוכת מלחמות ומוות, גם כשכותבים על השכול עושים את זה בצורה ממלכתית. המוות הוא תמיד אמצעי למטרה עליונה, וככזה שומרים עליו כעל קדוש. אבל גם מוות במלחמה הוא מוות. הוא כואב, הוא מייסר, הוא בלתי פוסק, ואין לו נחמה. אי אפשר להתנחם בצל"ש או במחשבה על הגבורה או על חיי האזרחים שנחסכו. גם מי שחושב שאין ברירה אלא להילחם, חייב להבין את עוצמת המחיר של כל מלחמה. בכל טקסי יום הזכרון מקריאים את "מגש הכסף", אבל דולב הוא לא מגש הכסף, הוא בובי שלי, והוא אבא דולבי של הילדים שלי. מי שלא חווה על בשרו שכול, התרגל מיום הזיכרון שבסוף היום יש הקלה ונחמה, זיקוקי דינור ושמחה על תקומה. אבל מי שאיבד במלחמה חלק מעצמו, סוגר את התריסים כדי לא לשמוע את פיצוצי הזיקוקים, שדומים מדי להדי המלחמה.
הכתיבה הכריחה אותי לבחון את החיים שלי ובעיקר את הלב שלי כל יום. לנסות להבין בדיוק מה אני מרגישה ולמה. למה אני מתגעגעת ומה הכי חסר לי. עזרה לי לנסות להבין את ההתנהגויות שלי ושל הילדים שלי. והיא גם עזרה לי להבין שאני לא לבד. במהלך החודשים האחרונים קיבלתי הרבה פניות מרגשות מאנשים שקוראים את הטורים. קשה לומר שהם אהבו אותם, כי איך אוהבים דבר שמסב כאב. אבל הטורים נגעו בהם, ולחלקם הם עזרו. כמו שלי עזרו ספרי האבל שבלעתי לפני כמה שנים, לפני שידעתי כמה אבל עוד מחכה לי מעבר לפינה.
עברה שנה. אני לחוצה ומתרגשת מתאריך האזכרה המתקרב, בלי אפילו לדעת לגמרי למה. מה שונה היום הזה מכל הימים הקשים שעברו עלי השנה. נדמה לי שלתאריכים יש משמעות. כמו שבכל יום הולדת אתה מסתכל על הילדים ולא מבין איך הם גדלו כל כך מהר, רק הרגע נולדו, ומצד שני לא זוכר איך נראו החיים שלך לפני שהגיעו. כך גם האבל. הרגע דולב היה פה, ומאידך איך נראו החיים לפני שנה, מי כבר זוכר. בפנים יש בי עדיין תקווה קטנה שדולב יופיע באזכרה שלו. הרי לא הגיוני שהוא לא פה. לא יכול להיות שזה באמת קרה, ושזה לתמיד. ואני חוששת שאחרי השנה אני כבר לא אוכל להרגיש ככה. שאחרי שנה אני באמת אבין שהוא לא פה, ולא יחזור. אולי ההבנה הזאת תעזור לי להמשיך הלאה, אבל אני בורחת ממנה בצרחות. כי למרות שעברה שנה, הרי שכמו שעברה דקה. ואני לא רוצה להבין את המציאות הזאת, אני רק רוצה שהיא תתהפך, תתבטל. ואחרי שנה יהיה קשה לבטל את כל הזמן שעבר כחלום רע שרק צריך להתעורר ממנו. שנה זה הרבה מדי לחלום בלהות.
תכננתי לכתוב טור רק על דולב. רציתי להצליח להמחיש מי הוא היה ומה הוא היה. אבל כדי שתכירו אותו הייתי צריכה לספר לכם סיפורים. הרבה סיפורים קטנים עליו, ועלינו, סיפורים קטנים מהחיים. להכניס אתכם אלינו הביתה. את עצמי אני מגישה לכם כל שבוע על מגש, פורשת את הרגשות והמעידות, גם את החלקים הלא ממלכתיים, הלא פוטוגניים. את דולב לא שאלתי. ודולב היה אדם פרטי, משפחתי, צנוע. שאם הייתם פותחים אליו חלון הייתם נשבים בקסמו, אבל לא בטוח שהוא היה רוצה, וכן, אולי אני גם רוצה לשמור אותו לעצמי ולמשפחה.
המילים עוזרות, אבל הן גם מכריחות אותי לבחון עוד ועוד את הרגשות הקשים שבלב. ולפעמים אני רוצה לקום בבוקר ולא לחשוב על הרגשות האלה. רוצה לחנוק אותם ולדחוק אותם עמוק יותר, שיפסיקו לעלות ולהשתלט.
אז אני אומרת שלום ונפרדת. תודה לכל מי שקרא, פתח אלי את לבו והצליח להכיל את הכאב שלי. אני יודעת שזה לא פשוט. אני בעצמי מעולם לא קראתי אף טור לאחר שנכתב. זה קשה מדי.
אני מקווה שהטורים האלה ייראו לי יום אחד כמו חלום רחוק, מטושטש. שאביט על עצמי בחמלה, בהבנה וממקום אחר, חזק, מפוייס.
אני מקווה שכשילדיי יגדלו, הם יעשו גוגל ויגיעו לטורים ויגידו "יואו". אלה היו ימים קשים נורא, אבל הנה באו ימים של שקט, ויש געגוע אבל יש חיים מלאים ודי טובים.
אבל נכון לעכשיו, התקווה נראית רחוקה ולא אמיתית ואני רואה רק מסך ערפל. ואני מניחה את העט שלא עזר לפזר אותו, ומנסה דרכים אחרות.
שוב תודה ושלום,
מיכל קסטן קידר
נ.ב: האזכרה של דולב תתקיים ביום שלישי, 21.7, בשעה 18:30 בחלקה הצבאית במודיעין. לכל מי שרוצה לחלוק כבוד לאיש האדיר והאהוב שהיה לי פעם.