אפתח בהימור, שנובע מהתחושות שקיבלתי במהלך שהותי באתונה בשבוע האחרון - מחנה ה"לא" צבר תאוצה בימים והוא ינצח במשאל העם היום (ראשון). בניגוד לסקרים שמראים על מרוץ צמוד, לטעמי, מתנגדי תכנית החילוץ ינצחו בפער לא קטן. התושבים חשים שאין להם מה להפסיד והצעירים מאיימים לעזוב למדינות אחרות באיחוד האירופי - בעיקר לגרמניה - אם יוטלו על המדינה גזירות נוספות כפי שדורשים נושיה של יוון. הייאוש, הזעם וחוסר התקווה הם מנת חלקו של חלק גדול מהציבור, שרק מחפש איך לשרוד עוד יום. היוונים מאסו בקיצוצים ובמשטר הצנע, שריסקו אותם מבחינה כלכלית, אך גם מבחינה מנטאלית, אחרי חמש שנים של משבר, שאין לדעת עוד כמה זמן יימשך.
ראש הממשלה אלכסיס ציפראס ושר האוצר יאניס וארופאקיס הם אולי אנשים עיקשים שמרגיזים מאוד את עמיתיהם האירופים, אבל הם מייצגים את קולם של הצעירים, דור העתיד של יוון, שמחציתו מובטל ומחוסר עובדה. רבים מהם טוענים בימים האחרונים כי אם מחנה ה"כן" ינצח אין להם שום עתיד במדינה. לטענתם, המצב הנוכחי כבר קשה מנשוא, כך שגזירות כלכליות חדשות יהיו נטל בלתי נסבל. הצעירים במדינה חשים ניכור גדול כלפי התקשורת, המבוגרים והעשירים. אפוסטולוס, מוכר מכוניות משומשות בן 28, סיפר לי במהלך הפגנה של מתנגדי התכנית כי הוא יצביע "לא". "החיים שלי מסריחים, בדיוק כמו החיים של משפחתי, של חבריי ושל כל היוונים", הסביר. "אין לי אירו אחד בכיס. אני משלם יותר מדי מסים. אין לי חיים, אני לא נהנה".
אז מה יקרה לאחר משאל העם? במקרה של ניצחון מחנה ה"כן", התסריט ידוע - תכנית הסיוע האירופית תתקבל, הממשלה היוונית תתפטר, יתקיימו בחירות חדשות - בפעם החמישית בחמש שנים - ותקום ממשלה חדשה שתיכנע לתכתיבי אירופה ושאר הנושים. עם זאת, במקרה של ניצחון ה"לא" העתיד לוט בערפל. הצבעה נגד תכנית החילוץ נתפסת על ידי רבים כאקט של מחאה נגד משטר הצנע והמיתון שממנו סובלים היוונים בשנים האחרונות. המצב הוא כה קשה עבור האזרחים עד שרבים מרגישים שאין להם מה להפסיד, ומעדיפים את הלא נודע ואולי אף גרוע יותר בטווח הקצר במקום ללכת בדרך הקשה במקרה שתומכי הסדר החוב החדש ינצחו.
עובדה שפועלת לטובתו של מחנה ה"לא" היא שהאיומים שנשמעים מצד ראשי גוש האירו לסלק את יוון לא רציניים, כשנשיא המועצה האירופית דונלד טוסק אף הודה שזה לא עומד על הפרק. אסטרטגיית הקמפיין של מחנה המתנגדים עובדת היטב - הם מגדירים עצמם מחנה ה"אנטי-צנע" וקוראים להפסיק את ה"סחיטה שלנו מצד מדינות האירו" וטוענים כי גרמניה "שותה לנו את הדם כבר חמש שנים". ציפראס, שמוביל את המחנה, התחייב שאם ינצח במשאל העם, כבר ביום שני הוא יסגור בבריסל הסכם מול הנושים. זו אמירה מפוקפקת, ואולי אף דמגוגית. איך אפשר לסגור הסכם כה רציני וכבד, שאמור לעבור בפרלמנטים באירופה בתוך שעות?
חמישה ימים ביוון גרמו לי להזדהות עם האזרחים. בסיפור הזה שני הצדדים צודקים היוונים נדרשים להקריב את עתידם בגלל התנהלותן של ממשלות יוון בטרם החל המשבר ב-2009, אך גם לנוכח הרגלי החיים הנינוחים של הציבור היווני. האירופאים, מצדם, צודקים כשהם דורשים בחזרה הכספים הרבים שהלוו ליוון. עם זאת, כלכלת יוון מהווה בקושי אחוז מכלכלת אירופה ובשנים האחרונות המוסדות הפיננסיים ביבשת התנתקו בהדרגה ממנה, כדי שבמקרה שהיא תצא מגוש האירו, תהיה זאת מכה אנושה שתכה רק באתונה, אך לא בכלל האיחוד האירופי. בשל הסיבות הללו, לא צריכה להיות שום בעיה עקרונית לנושים לעשות "תספורת" ולמחוק חלק ניכר מחובותיה של יוון.
יש רק שלוש בעיות עם מחיקת חובות שכזאת - ראשית, מנהיגי גוש האירו חוששים מתקדים מסוכן, שעלול לגרום לכלכלות חלשות אחרות, אך משמעותיות הרבה יותר בגוש דוגמת איטליה וספרד - ידרשו צעדים דומים. הבעיה השנייה היא ה"קנאה" שצעד זה יכול לעורר בקרב הפורטוגלים, הספרדים, האירים ועמים נוספים שעברו משברים ונאלצו לסבול ממיתון, מגזירות ומקיצוצים למשך שנים שעשויים לומר: "למה אנחנו סבלנו קשה ועשינו צעדים קשים במשק, ויוון לא?". הבעיה השלישית נוגעת לעתיד - אם הם ימחקו ליוון נתח רציני מהחוב, למה שהיא לא תמשיך באותה הדרך של להלוות כסף ולא להחזיר?
המסקנה שלי היא שלווה צריך להיות אחראי להחזיר את חובו, אבל גם מלווה צריך להיות אחראי לכך שיש כיסוי להלוואה שהוא נותן. ולכן גוש האירו אשם במצב הנוכחי. הוא חייב לדאוג לכך שעוד בטרם הוא מכניס מדינות לאיחוד המטבע המשותף, עליהן להתחייב לצעדים מסוימים במשק כמו גיל פרישה אחיד ומע"מ בגובה מסוים. אחרי שמדינה כמו יוון כבר נכנסת לגוש בלי התחייבויות כאלה, כבר הרבה יותר קשה להוציאה. המשבר הזה, למעשה, חושף שוב כמה עדין הוא האיחוד האירופי, שהוא לא איחוד של ממש, אלא אוסף של אומות עם תרבויות שונות, עם מנהגים שונים ואורח חיים אחר לחלוטין.
(עדכון ראשון: 19:01)