גברתי השרה - זאת התרבות שלי

כאישה, ויוצרת מזרחית פמיניסטית, אני מחזקת את ידיה של מירי רגב וקוראת לה לחולל את המהפכה הדרושה בשדה התרבות הישראלית. הייתי מייעצת לה להתעלם מהבוז כלפיה השמור לכל אישה מזרחית בישראל, ולהפוך את הפירמידה של חלוקת תקציבי התרבות, באופן שערכי הפלורליזם, השוויון הצדק החברתי ורב תרבותיות ינחו את פעולתה מצד אחד, ומצד שני כשערכי היהדות ושימור כל מסורותיה העתיקות יעמדו לנגד עיניה.

ראשית, הייתי קוראת לה להתעלם מהקולות הרמים והחרמות שמשמיעים הטייקונים התרבותיים בני האליטה ההגמונית, ששכרם נע בין 500 אלף ל-900 אלף שקלים, ומכהנים כמנהלי מוסדות תרבות מעל ל-30 שנה, בזמן שאמנים ואמניות העובדים תחתיהם מרוויחים שכר שהוא נמוך משכר מינימום.

שנית, הגיע הזמן שתרבות הרוב של אזרחי ישראל: המזרחים/יות, האתיופים/יות, הפלסטינים/יות, תזכה לתקצוב שוויוני ההולם את מספרן היחסי של קבוצות אלו באוכלוסייה, ושהם יקבלו את הייצוג ההולם אותן בכל ועדות התמיכה, ועדות הפרסים והמלגות של משרדי התרבות והספורט, וועדות הרפרטואר של סל תרבות ארצי. הגיעה העת שהשרה רגב תגאל את כולנו מאותה תרבות אירופוצנטרית מונוליטית, חד גונית, עמוסה בשירי שכול, אבל ודיכאון, שעבר זמנה מהעולם, באמצעות אותן תרבויות מודרות, שמביאות איתן הרבה עושר תרבותי, שמחת חיים וחיבור למרחב הערבי והים תיכוני. כן אותן תרבויות "הכפיים" המבוזות על ידי האליטות ההגמוניות.

שלישית, הגיע הזמן שפסטיבל ישראל, שמיצב עצמו כמותג תרבות אשכנזי, במקום לייבא מופעים אקזוטיים מהמזרח הרחוק במאות אלפי שקלים, יפנה את מבטו גם לישראל השנייה והשלישית בפריפריה, ויגלה את העושר התרבותי של המזרח הקרוב. יש היום בארץ תזמורות אנדלוסיות, ים תיכוניות. הרכבי מוזיקה תורכית, יוונית, פרסית, הודית, מרוקאית, תימנית, גיאורגית, אתיופית, ועוד. יש לנו להקות מחול הודיות, אתיופיות, מזרחיות, רוסיות ועוד. וגם קבוצות תיאטרון מעולות בשפות שונות, ותיאטרון מחאה חי ובועט. למה צריך לנסוע להודו ולסין ולייבא תרבות כשיש לנו כאן את כל העושר התרבותי הזה של אמנים ואמניות שמשוועים לפרנסה?

פסטיבל "לבי במזרח" שייפתח ב-22 ביוני בסינמטק תל אביב זו השנה החמישית, שם לו למטרה להביא את העושר התרבותי והמגוון הזה בדגש על יצירה נשית. הפסטיבל מופק בעיקר על ידי נשים מתנועת "אחותי-למען נשים בישראל". אנו מקוות שהשרה החדשה תיתן את דעתה לעושר המופלא שמביא אתו הפסטיבל הזה, עם הופעות מוזיקה, קולנוע, אמנות מכל גווני הקשת התרבותית, ופאנלים שיעסקו בהיבטים כלכליים וחברתיים של תרבות בישראל, ואנו מקוות שהיא תתקצב אותו ואת כל האמנים והמוסדות שאינם מצליחים להיכנס למעגל התמיכה של המשרד, בגלל קריטריונים שמנציחים את מבנה הכוח הקיים, בגלל הערמת קשיים ביורוקרטיים והיעדר תקצוב ממשלתי. לשם כך יש צורך בהעדפה מתקנת לפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל.


מתוך דבריה של רגב, והערכתי אליה כפרלמנטרית חרוצה, שיודעת להזיז הרים וגבעות למען נושאים חברתיים, אני מאמינה שתפעל למען כלל אזרחי המדינה ותקדם בישראל גישה רב תרבותית אמתית בישראל, שתוביל להישגים לאומיים ובינלאומיים מרשימים מבלי לפגוע בחופש הביטוי והיצירה.

שירה אוחיון היא אשת חינוך, משוררת מחזאית וחוקרת תרבות. ממייסדות קואליציית "לבי במזרח".

לפני כמעט עשור, שיחקתי בהצגה עם בחור שלמד כמה שנים מתחתי ב"ניסן נתיב". ביום הראשון של החזרות הוא פנה אליי ואמר שכבוד בשבילו לשחק איתי, שאהב אותי מאוד בהצגות שראה כשהופעתי בחאן הירושלמי. זה החמיא לי, בירכתי אותו על סיום לימודיו ואמרתי לו שעוד כמה שנים אני הוא זה שאבקש ממנו חתימה, הוא גיחך ושאל אותי למה אני אומר את זה, אמרתי לו שהוא נולד לתאטרון, כי חוץ מכישרון, יש לו עיניים כחולות, שיער בלונדיני ושם משפחה מתאים. כי בתאטרון הישראלי, חוץ מכישרון, לא מזיק להיות מ"יפי הבלורית והתואר". עברו השנים והנה הוא על המסך ועל בימות התיאטרון, מגלם את הגיבור. לפחות את הגיבור כפי שמדמיין אותו התאטרון הישראלי.

אני חייב להודות שבשבוע האחרון היו רגעים שבהם שמחתי לאיד. נכון, שמחתי לאיד אל מול הסערה הזאת, אני מודה. מיד אחרי זה, כמו יהודי טוב, הרגשתי גם רגשות אשם. כאיש תרבות אתיופי וכן, שחור במדינת ישראל, הרגשתי לא פעם כצל, ולראות את קרב הענקים הזה, גורם לי לחשוב ולקוות שאחרי המלחמה תגיע אולי דממה ואחריה אולי סדר חדש. אולי ברחוב, אולי בפריפריה, אולי בתור לחידוש דרכונים, ישראל היא קיבוץ גלויות, אבל תקנו כרטיס לתיאטרון ואתם לגמרי תהיו באירופה, אפילו באירופה הקלאסית.

בעולם התרבות הישראלי, אין מבטא, אין צבעים וטעמים שונים, אין סיפורים אחרים, המנגינה היא אותה מנגינה. אומה של תקליט אחד שבור. מחזות קלאסיים שעולים שוב ושוב על בימות הארץ ולהבדיל מאירופה של היום שמאז הייתה אירופה הקלאסית כבר הספיקה להתקדם ולהתפתח, בישראל לא תראו "מדיאה" מרוקאית, לא "המלך ליר" עם מבטא ערבי, ולצערי הרב, אפילו לא "אותלו" שחור.

לפני שבוע הייתי בהרצאה של אדם מיוחד מאוד שהגיע לביקור בישראל, פרופסור אפרים יצחק שהגיע ארצה מאוניברסיטת פרינסטון. פרופסור יצחק הוא מומחה עולמי למקרא, לשפות שמיות, אחד המרצים המבוקשים בעולם. הוא נולד באתיופיה לאבא תימני ואמא אתיופית. כך ישבנו בערך 30 אנשים, רובם יוצאי אתיופיה וגמענו בשקיקה את סיפוריו. הוא סיפר לנו על התורה שבעל-פה שהייתה לביתא ישראל, על מגילות על חיי יצחק שמצא במנזר עתיק באתיופיה, ועוד סיפורים מרתקים. פרופסור יצחק הגיע במיוחד מארה"ב כדי לספר לנו על ההיסטוריה שלנו. אני בן 39 ופעם ראשונה שמצאתי לי גיבור, גם כי הוא קצת נראה כמוני, וגם כי כשהוא מספר על התרבות שלי, אני מרגיש חיבור וגאווה.

תרבות יכולה להיות זירת קרב, וגם שירת ההלל למנצחים, שפעמים רבות זאת התרבות שיש לנו כאן בארץ ישראל. האם תרבות היא להיות חלק מ"קליקה" שמאלצת אותך להשאיר מאחור את "האני" שלך, או כזאת שמעודדת אותך לחופש ביטוי ולהיות מה שאתה? על אף שמעולם לא נאמר באופן ישיר, כולם יודעים כי אם תעמוד בגאווה עם המבטא שלך והסיפור שלך, כנראה שתיבעט החוצה מהמועדון הסגור. אלו הדברים שנאמרים בין השורות, מאחורי הקלעים, כשאור הזרקורים כבה והקהל יוצא. חבר כבר אמר לי שאם אני רוצה להישאר בסביבה, אני צריך לשחק את המשחק. אבל במשחק הזה אני לא מעוניין.

התרבות הישראלית היא תולדה של חרדות ופחדים מהשונות. זהו הטקסט החבוי שעכשיו פתאום פורץ החוצה כמו לבה רותחת. תרבות שהיא צימאון לכוח, צימאון שקיים בכל האוכלוסיות והשכבות בישראל. אנחנו עם שמתקשה ללמוד מההיסטוריה ונכנע שוב ושוב לאותו יצר הרסני שבליבו הדרה ,הדרה והדרה.

אז אחרי הסערה התורנית, אולי יבוא הפעם סדר חדש, אולי נתחיל להשקיע אנרגיות בבנייה ולא במלחמה. מקווה שנצליח להיות גאים בפסיפס תרבותי שיוליד לא רק עשייה תרבותית, אלא גם עם תרבותי.

שי פרדו הוא שחקן תיאטרון וטלוויזה, ומנהל אמנותי ישראלי.

באמת, להיות יועצת במשרד התרבות? כי לפני רגע שוחחתי עם משרד החוץ, שהעביר לי אזהרה שנוגעת לעמדות הפוליטיות שלי. אבל מה יש לי לייעץ לשרה? הרי את עבודתנו היא עושה. בכמה שבועות מירי רגב עשתה יותר להטלת זרקור על האפרטהייד הישראלי ולהפצת החרם המוסדי על ישראל מכל מה שעשו פעילי ה-BDS בשנים של עבודה מאומצת.

ראשית, השרה הרי צודקת כשהיא מבקשת שתרבות לא תושפע מגבולות פוליטיים. אולי אנחנו, בשמאל, טעינו כשהכרזנו חרם על מוסדות תרבות מעבר לקו הירוק. אני מקבלת את דעתה. צריך לעודד את התרבות בכל האזורים תחת שליטת ישראל. אם נורמן עיסא צריך להופיע בבקעת הירדן, הרי שהצגת "גבירתי הנאווה" של הבימה צריכה לקבל סיבסוד כדי להופיע בתיאטרון החופש בג'נין, ו"שיער" צריכה להופיע בתיאטרון אל קסבה ברמאללה. המדיניות צריכה להיות עקבית. אם מדובר ב"לחם ושעשועים", יש לחשוף את כלל הציבור שחי תחת שלטון ישראל, לרבות נתיני הכיבוש הישראלי בשטחים, לתכנים קצת יותר, חיוביים, הלחם והשעשועים. ואם המדיניות עקבית, לא נראה את אסירי פלסטין וחייהם בכלא הישראלי, במחזה "הזמן המקביל" על פי מכתביו של וליד דקה מהכלא, ולא סרט תיעודי על יגאל עמיר המשוחח עם בנו ממקום כלאו בשיטה.

השרה עושה שירות מצוין לכל מתנגדי הכיבוש והאפרטהייד בתוך הארץ, ומעוררת את השמאל הרדום. כך למשל, בשבוע שעבר שמעתי ביומו האחרון של קפה תמר חברים שנחשפים לראשונה לעובדה שבקעת הירדן היא שטח כבוש (ואני לתומי חשבתי ששם ישב השמאל הישראלי). אבל ידיעת הארץ ניחא - כשלפני שנה התחלתי לשחק בתיאטרון "אל מידאן" איש לא הכיר ולא שמע על התיאטרון. היום זה התיאטרון המדובר ביותר במדינה. תיאטרון הבימה החדש. ולא רק במדינה, כי השחקנית סלווה נקארה - חנא רובינא החדשה - "מייצגת" בזכות זה את ישראל בכל העולם.

ומי היה מאמין לפני חודש שאנשי תיאטרון יתכנסו כדי לדבר פוליטיקה? בזכותה פתאום כולם התעוררו. מחליפים דעות, מתווכחים. תרבות התיאטרון הישראלית שהייתה א-פוליטית ומסחרית בעליל כפי שכתב מיכאל הנדלזלץ בהארץ, הופכת למין מעבדה ברכטיאנית שבה התיאטרון נושא שוב, אחרי כמעט 100 שנה, את תפקיד האוונגרד הפוליטי. מירי רגב הולידה מחדש את "מחזות הלימוד" ‏הברכטיאניים, שהתודעה הפוליטית של אנשי התיאטרון עצמם- שחקנים ובמאים - היא המטרה הסופית. מירי רגב, האמא קוראז' של התיאטרון הישראלי, הצליחה סוף כל סוף להחזיר את המדיום הזה, שברובו הדרדר ללא הרבה יותר מאשר תוכניות "תרבות יום א" לחיילים בדרך לבסיס.

ועכשיו, אחרי שהצליחה להפוך את התיאטרון הישראלי לפוליטי, היא עומדת להעיר גם את אירופה.


עינת וייצמן היא היא שחקנית ישראלית.

מזה עשרה ימים עסוקה מדינת ישראל בזעזועה ובמורת רוחה לנוכח הצהרות, אמירות והחלטות סביב נושאים שכותרתם תרבות. וכך סדר הדברים: ''איש תרבות'' פלוני עולה על במה, מחרף ומגדף כתגרן בשוק - ומיד נמרחים העיתונים ונפתחות המהדורות בכותרות של זעזוע.

יאיר גרבוז, אייקון תרבות ישראלי, היה הראשון שסלל את הדרך. אחריו באו אמנים ודמויות שונות שפגעו, העליבו ורמסו את כל מי שאינו בן דמותם. ואז הגיע תור הזהב של מירי רגב, שהפכה לשרת התרבות על אפם ועל חמתם של אנשי התרבות, והובילה דיונים על תמיכה במצגות והצגות שנויות במחלוקת - אחת שמאדירה את דמות הרוצח הנתעב ששלח יד בנפשו של החייל משה תמם, והשנייה שעוסקת בחייו של הרוצח היהודי יגאל עמיר. שאלת התמיכה הממשלתית במחזות האלה גדשה את הכותרות, כשרגב מובילה את הדיונים ומככבת במעין מופע יחיד רווי רייטינג.

יש משהו משעשע בכמות המלל הבלתי נגמרת שהמדינה משקיעה בנושאים הללו בימים האחרונים: פתאום כולם רוצים להיות כמו החרדים. הרי ההאשמה הגדולה ביותר שהחברה החרדית מואשמת בה על ידי החילוניות הישראלית לאורך שנות דור, היא שמרחבי התרבות של החרדים מוגנים ומגודרים, סוג של מרחב מוגן, 'גטו תרבותי' בלשון המבקרים. ואכן, יצירות התרבות היהודיים מוקפדים מאד: השירה, האמנות, הספרות. כל מה שנעשה בתחומים האלה בתוך הציבור החרדי עומד תחת שבט ביקורת קפדנית המתרחקת מכל כיעור ומה שדומה לו. זאת בניגוד מוחלט של ת"ק פרסה ליצירה החילונית הנעשית מתוך חופש יצירה ודמיון פרוע, וולגרי וחסר מעצורים, הנותן ביטוי לרבדים שפלים ובהמיים בנפש האדם.

זו גם הסיבה לכך שהחברה החרדית מוותרת מראש על התקצוב והתהילה והפרסום הכרוכים בשיתוף פעולה עם משרד התרבות, וזאת חרף היותה של החברה החרדית מלאת כישרונות בתחומי תרבות. מראש אמרנו: אוצרות התרבות שלנו נושקים לארון הספרים היהודי ולארגז הערכים של אומתנו. לכן, אנו לא חפצים לא בדובשו ולא בעוקצו של משרד התרבות.

והנה, בשבוע האחרון, פתאום מתאמצים כולם להיות חרדים. פתאום עולה לאוויר שיח עצבני. כל מחזה, כל אמירה, מטלטלים את האיזון המקודש בין השבטים במדינת ישראל. אנשים מכובדים מסבירים לנו בדקות יקרות שאם חלילה יינתן ביטוי לבנו של הרוצח יגאל עמיר או אם התבטאות של אמן נמוך קומה כלפי ציבור הימין יישמע ללא מחאה - אושיות הדמוקרטיה בישראל בסכנה. זה קורא לפסול מחזה פלוני משמאל וזה קורא לסתום את פיו של אמן פלוני מימין.

במסגרת סף הרגישות שנעשה נמוך מאי פעם - כל מי שחבט אי פעם בחרדים על כך שאנחנו מקדשים את כבוד האדם ומוסריותו ואת הפריבילגיה לשים מחסום לנאמר ולנכתב -הבין לפתע ששולחן המזרח של החברה הישראלית הוא שולחן מעורטל שיושבים בו אנשים נמוכי קומה וצרי דעת, גסי רוח בלע"ז. פרחחים לעילא, שאמנותם העיקרית היא להתבטא כאחרוני הריקים ולהתהלך כשיכור שאינו מבחין בין טוב לרע.

החברה הישראלית גילתה לפתע שעודד קוטלר, האמן גס הרוח שניצב השבוע ודיבר על בהמות שמלחכות עשב - הוא בעצמו סוג של בעל חי מהזן הנמוך שאין לו בעולמו אלא ליחוך עשבים. ועליו ועל שכמותו אמרו חכמינו: 'שוטה אינו מרגיש'. כנ"ל יאיר גרבוז, שיותר משהפגין בוז למחזיקי האמונה בדת ישראל - חשף את ערוותה של חברה שאנשים גבוליים, וולגריים ואנטי פלורליסטים הם כהני הדת שלה, הם מנהיגיה.

אין לנו רחמים על השניים שהסתבכו במלתעות לשונם שלהם עצמם. אבל אוי לחברה שאלה גיבוריה. אבוי למדינה שאלה האנשים היושבים בכותל המזרח שלה. ועל החברה הישראלית ההמומה ליבי דווה.

איננו זקוקים להוכחות שימחישו לנו את הבעייתיות של ה'גיבורים' הללו, שככל שמזדקנים דעתם משתבשת עליהם. הכישרון שבא לידי ביטוי ביצירותיהם מתקהה לפתע מול רגע אחד שבו הם נעמדים בכיכרות וכאנשים מוכי דיבוק מכפישים את האחר, מזלזלים בשונה, רומסים את החלש, מתרברבים במעט שיש להם ועומדים כסומא מול אוצרות יהודיים עתיקי יומין. חייהם מסתיימים לבסוף עם בקבוק וודקה, לרוב עם תא משפחתי מפורק מכל צדדיו. אפילו המחשבה להקביל אותם לגיבורים שלנו בגיל כזה בבחינת ראו מה בין בני לבין חמי - היא מחלחלת ובלתי אפשרית

אין לי עודף מילות סנגוריה לומר על שרת התרבות, מירי רגב. קוטלר וגרבוז הם בסך הכל הדלק שמתניע את הסמיטריילר הגדול הזה שנקרא מפלגת הליכוד. איש אינו מצפה שרגב תציף את התרבות היפה והמזוקקת של היהדות. הערכת חכמים, כבוד לאחר, סיוע לחלש ולנזקק ושאר ערכי תרבות יהודים - איננו מצפים ממנה שתיתן לכל אלה ביטוי. הקרבות שהיא מנהלת מול קוטלר ודומיו מגבירים אותה ומחזקים את האלקטורט שלה. תכה רגב את קוטלר ויכה קוטלר את רגב ושניהם יניחו לנו לנהל סדר יום תרבותי נקי ומבוקר שאינם נהנה לא מתקציבים ולא מתכתיבים.

זהו כבודה של התרבות היהודית, שאיננה נמצאת בכיכרות ובמסכים, אלא נמצאת בלבבות ובבתים פנימה, בספרים ובשירה, בהיכלי הישיבות וביצירות הספרות האיכותית באמת. כך נאה שתישאר החלוקה - שבמסגרתה הריק וההבל מתגוללים בכיכרות ואילו התרבות האמיתית - משירי רבי יהודה הלוי ועד לספרות הענפה שמניעה המונים לדבוק במורשת ישראל ולהתחבר לסולם ערכיה, שוכנים כבוד בבית המדרש.

יוסי אליטוב הוא עורך העיתון החרדי "משפחה".

תרבות היא מילה יפה. לכן השיח חייב להיות תרבותי, גם כשלא מסכימים. הכל מתחיל מהבית, לכן אומרים בערבית: "אל בית מדרסה" יעני - הבית הוא בית ספר. לא פעם קרה שחזרתי הביתה ואחד הילדים אמר:

"אבא התקשר אליך מישהו",
"מי?", שאלתי, "איך קוראים לו?"
"יהודי", ענה.
"יהודי זה לא שם!", עניתי.

לכל אדם יש שם, ואני לא אוהב את הביטוי "יהודי" מפי ערבי, כמו שאני לא אוהב את הביטוי "ערבי" מפי יהודי. שני הביטויים נשמעים כמילת גנאי. כי לצערי חונכנו על דה-לגיטימציה של האחר, במקרה שלנו, האחר הוא האויב. חייבים ללמוד, וחייבים לדעת עוד מגיל אפס את כללי המשחק: האחר הוא לא אויב, האחר הוא שונה.

אם הייתי יועץ של שרת התרבות, הייתי אומר לה, גברתי, לפני שנחשוב איזה מוסדות תרבות עלינו לתקצב, קודם כל, בואי נטפל בשורש, ותרבות אמיתית מתחילה בחינוך, מתחילה בגנים ובבתי הספר. הייתי אומר לה לבנות אלפי גני ילדים מעורבים של יהודים וערבים, בכל גן שתי גננות - אחת ערביה והשנייה יהודייה. את הגן הן תנהלנה בשתי השפות - עברית וערבית, ןעל כל ילד תהיה החובה ללמוד את שתי השפות בצורה שווה. כי כך, ורק כך, אפשר לצמצם את הפערים התרבותיים הקיימים בשתי החברות - היהודית והפלסטינית.

ביום העצמאות שהוא גם יום הנכבה, שתי הגננות יסבירו בעברית ובערבית את מהות היום הזה לשני העמים.

"גברתי השרה", הייתי אומר לה, "עשרות שנים הייתה התכחשות ממסדית מגמתית ליום הנכבה, עשרות שנים לא הזכירו בבתי הספר את מאות הכפרים הפלסטינים שנעלמו, את מאות האלפים שהעמיסו על משאיות ושלחו אל מחוץ לגבול. בכל כפר וכפר מבלי יוצא מן הכלל, נרצחו בשיטתיות בני אדם בידי חיילים ישראלים. בכפרים – טנטורה, בדוואימה ובדיר יאסין, היו מעשי טבח ומקרים של ביזה ואונס. בכפרים אחרים כמו בכפר שלי (אלבענה ודיר אל אסד) נורו ארבעה צעירים לעיני כולם, מה שגרם לבהלה ובריחה המונית דרך ההרים ללבנון, אמי ואחותה היו בין הבורחים. ורק אחרי כמה חודשים של השפלה במחנות הפליטים בלבנון, החליטו להסתנן חזרה אל הכפר".

"גברתי השרה", הייתי אומר לבסוף, "אני יודע שלא קל לך לשמוע את זה, אבל הגיע הזמן לפתוח את הלב, לפתוח את הראש, רק כדי להבין כל צד את סיפורו של הצד האחר, כי רק כך אפשר לבנות עתיד לעמינו מבלי לטאטא את הכאב מתחת לשטיח, ולאיש אין מונופול לא על הכאב, ולא על האמת. ורק אחרי שנעשה את זה גברתי השרה, רק אז נוכל להביא את התרבות של כולם לכולם".

מוחמד בכרי הוא שחקן ובמאי קולנוע ותיאטרון.

כולם דברו על המלחמה שתפרוץ בקיץ 2015. גופי המודיעין התחרו ביניהם באיזו חזית זה יקרה: בצפון, בדרום ואולי בשתי החזיתות במקביל. לבסוף התפרצה מלחמת התרבות בכל החזיתות. בהסכמי-הביניים שנכפו על הצדדים על ידי נשיא המדינה ריבלין, הוחלט על הקמתה של "המועצה הרב-תרבותית לתרבות בישראל", גוף מייעץ בעל סמכויות ביצוע ותקצוב עצמאי בסדר גודל מקביל לתקציב השנתי של משרד התרבות, העומד על כ-420 מיליון ש"ח.

במסיבת העיתונאים שנערכה ערב ראש השנה תשע"ו בישרו ראשי התחומים בוועדה על ההפקות הבולטות בתחומי התרבות השונים לשנה החדשה:

בתחום המוסיקה: "ניגוני הלוויים האבודים" - מסורות מוסיקליות מכל עדות ותפוצות ישראל, המתקשרים לכיסופים לציון ולירושלים, יוצגו לציבור כהפקה מיוחדת שתעלה בהיכלות התרבות המרכזיים ברחבי הארץ, וכן תופק כדיסק אלבומי מהודר. בין האמנים הבולטים שייקחו חלק בפרויקט נמנים: ריטה, שלמה ארצי, שולי רנד, אברהם פריד, שלמה בר, אהוד בנאי, חוה אלברשטיין ועוד רבים. עלות הפרויקט נאמדת ב-17 מיליון ש"ח.

בתחום אמנויות הבמה: ביוני 2016 תיערך למרגלות המצדה הפקת הבכורה העולמית של האופרה "מעשה שמשון", המבוססת על מחזהו של ר' משה חיים לוצאטו, הידוע בכינויו: הרמח"ל. ההפקה, שתוקצבה בסכום שיא של 26 מיליון ש"ח גואלת מתהום השכחה את מחזהו המסעיר של הרמח"ל, רב מקובל, משורר ומחזאי בן המאה ה-18 , שנרדף על ידי חלק מחכמי ישראל בשל עיסוקו במיסטיקה וב"תיקשור" עם ישויות רוחניות, וכן בשל כתיבתו הנועזת, כמו במחזה זה, המתאר את חייו ומותו של שמשון ואת התמודדותו עם דלילה, היא בת-דמותה של "לילית" מן המסורת הקבלית.

להפקת הענק "מעשה שמשון" חברו יחדו האופרה הישראלית וקבוצת ה"תיאוטרון", מבית מדרשו וחזונו של הרב מנחם פרומן ז"ל. זו ההפקה הגדולה ביותר מתחום האופרה והתיאטרון שנראתה אי-פעם בישראל.


אליעז כהן הוא משורר, עורך ועובד סוציאלי. חבר קיבוץ כפר עציון. עורך ראשי בהוצאת ראובן מס.