כמעט כל המערכות במדינת ישראל חותרות תחת החזון בנאומו המרגש של רובי ריבלין. המערכת הפוליטית בנויה על שיסוי ומחנאות, מגמה שרק מקצינה ככל שהשנים נוקפות ורמת הציניות נוסקת. קמפיין הבחירות האחרון היה אולי האלים והדוחה ביותר אי פעם, כשהליכוד משווה אנשי ועדים לחמאס, כשנאום של יאיר גרבוז נוכס על ידי הימין כדי לעשות דה לגיטימציה לשמאל, כשיש עתיד תוקפת את החרדים, ש"ס את האשכנזים ואביגדור ליברמן מגדיר ראש מפלגה ערבית "נציג טרור". השיא היה, כמובן, ביום הבחירות עצמו, כשבנימין נתניהו הזהיר שהערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים. מרבית הבוחרים לא הצביעו על סמך בחינה מדוקדקת של מצעי המפלגות או אידיאולוגיה מגובשת, אלא בגלל שנאה לאשכנזים, למזרחיים או לבני שבטים או עמים אחרים.
גם מערכת החינוך החילונית מעודדת קיטוב ומחנאות. כבר מגיל הגן הנושא החשוב ביותר הוא התפתחותו של האינדיבידואל, כשכל ילד שמסתמן כי לא יוכל לסיים דוקטורט סופג מיד מטחים של אבחונים, יועצות ופסיכולוגיות. המסר העיקרי, בעצם הכמעט יחיד, הוא להצטיין באופן אישי, להיות בהקבצה א', להיבחן בחמש יחידות, לדרוס את המתחרים בדרך לפקולטה למשפטים, רפואה וראיית חשבון. בדרך כלל, השכונה שבה גדלת או העיר שבה נולדת תכריע מהן ההזדמנויות שיוענקו לך. לילד בשכונה הצבאית במודיעין יינתנו יותר כלים להצלחה, באופן משמעותי, מאשר לנער באופקים או בנתיבות. הערכים יוחדרו במשורה, בשיעור חברה אחת לשבוע, בנסיעה לפולין או בעידוד ההתגייסות לקרבי. ממילא, הערכים הללו לא יעודדו אחווה ושותפות עם בני שבטים אחרים, אלא יחזקו את תחושת המצור והקורבנות. המסר הוא שלאחדות עם ציבורים אחרים יש מטרה אחת: הגנה על ארצנו.
החינוך האינדיווידואלי בבתי הספר נגזר מאופייה של המערכת הכלכלית, שהיא הזרז המשמעותי ביותר לחיזוק השבטיות בישראל. ישראל עברה בשלושים השנים האחרונות תהליכים מואצים של הפרטה, הפערים הכלכליים כאן בין עשירים ועניים הם מהגבוהים במדינות ה-OECD ורשתות הביטחון למי שנקלע למצוקה כלכלית כמעט נעלמו. השבט הלבן המותקף, המושמץ, המאוים מהשבטים האחרים שהשתלטו על המדינה האשכנזית שבנה יכול היה לגלות כאן גדלות רוח ולהבין את המציאות החדשה, אלא שהפוליטיקאים ואנשי העסקים שמובילים אותו מתבצרים בדעותיהם ובעושרם ואינם מעוניינים לחלוק אותו. אין זה מקרה שמפלגת העבודה העיפה מראשה בתוך זמן קצר את שלי יחימוביץ' הסוציאליסטית והעמידה בראשה את יצחק הרצוג הניאו-ליברל, שאליו הצטרפה ציפי לבני המגה-קפיטליסטית. השבט הלבן אינו מעוניין להתאבד ולחזק שבטים אחרים, שממילא אינם מצביעים למפלגת הייצוג שלו. "יש עתיד", שהיא גלגול של מפלגות מרכז שמתחלפות מאז ד"ש ב-1977, מייצגת מעמד כלכלי-חברתי, אשכנזים ממעמד הביניים, שמבקשים לשמר ולשפר את מעמדם תוך מלחמה על תקציבים עם מגזרים אחרים. כך שגם השמאל הישראלי אינו באמת מעודד שותפות בין חלקים בחברה. בכלל, הדעות הפוליטיות המתונות לכאורה של מרבית מחנה השמאל בסוגיות המדיניות נובעות מאינטרסים כלכליים: רק תעיפו לנו את הערבים מהעיניים ותנו לעשות כסף בשקט. ואם לא יסתדר כאן, נשלח את הילדים ללמוד בחו"ל או לפתח קריירה אמנותית בברלין אפשרות שבני השבטים האחרים אינם נהנים ממנה.
"הפסיפס הישראלי המתהווה אינו גזירה, אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות", אמר ריבלין במה שהיה, לטעמי, משפט המפתח בנאום. אלא שכמעט מרגע לידתו, מתחנך הישראלי להסתגר בתוך שבטו הוא ולראות בבני השבטים האחרים איום. רק לעיתים נדירות המסרים האלו מוחדרים אליו באופן ישיר זה קורה בכל מערכת בחירות אך התרבות שמקיפה אותו היא כזו של חשדנות ועוינות.
לכן, החזון של ריבלין, יפה ורומנטי ככל שיהיה, הוא אוטופי ולא ניתן ליישום. כדי להגשים אותו יש צורך במדינה שתכיל שמונה מיליון אנשים פתוחים, רגישים, אינטליגנטיים ובעלי שאר רוח. במילים אחרות, שמונה מיליון רובי ריבלינים.
מתוך פרויקט: השבט אומר את דברו
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.