(צפו בריאיון עם בכיר שב"כ לשעבר ליאור אקרמן)
23 במאי שנת 2000. שעות הצהריים המוקדמות. משפחתו של תת-אלוף בצבא דרום לבנון יושבת בדריכות מול מרקע הטלוויזיה ומבינה כי צה"ל נסוג משטחיו. ארגון חיזבאללה החל בהדרגה משתלט על הכפרים. רצועת הביטחון מתפוררת. ישראל משלימה מהלך חד-צדדי ומסיגה את כוחותיה מלבנון עד אחרון החיילים.
בשעה 15:00 מצלצל הטלפון בבית המשפחה בכפר הלבנוני. "אני זוכר את זה היטב: אבא קיבל טלפונים מ'הבכירים' בארץ. אחד מהם היה מ'אריק'", משחזר השבוע עלי, בנו של בכיר בצד"ל, ממקום מושבו בקריית שמונה. לדברי עלי, אז נער בן 15, המסר היה ברור: "אתם צריכים לעזוב ולהגיע ל'גדר הטובה' כמה שיותר מהר. 'אתה וכל החיילים שלך, המפקדים, שומרים, משפחות וילדים', אמרו לו".
בני המשפחה מיהרו להגיע אל הגבול ונעמדו מול המחסום הישראלי. "אריק" היה הכינוי של אריאל רוניס, רכז בכיר בשירות הביטחון הכללי שהמתין אז בכניסה למחסום. "אריק עבר לחלק הלבנוני, אני זוכר שהיה שער גלגל כזה שנכנסים דרכו", סיפר עלי. "הוא יצא החוצה למחסום וחיבק את אבא. היה הלם, לא ידעו מה לעשות. הוא הכניס את אבא פנימה לתוך שטח ישראל ואחר כך אותנו. עלינו לאוטובוס ומשם נסענו לישראל".
מפקדת יחידת הקישור ללבנון, בפיקודו של הרמטכ"ל לעתיד בני גנץ, קיבלה דיווחים קשים ממפקדי צה"ל וממפקדי צד"ל ולפיהם מוצבים נופלים לידי שליטת חיזבאללה. תוהו ובוהו. ברית הדמים בין צה"ל לצד"ל עמדה בסימן שאלה. "היו חיילים שנשארו בשטח, במחסומים", סיפר עלי, "דוד שלי גר בכפר עדייסה שנפל לידי חיזבאללה, ולא הצלחנו להביא אותו לישראל. אסור היה להגיע לשם כי לא היו כוחות שיגנו עלינו. בגלל זה הוא נשאר שם".
תהום נפערה בין מפקדי הצבאות. אלו הביטו לאחור וראו כיצד חיזבאללה משמיד את ביתם ומולדתם, ואלו מילאו אחר פקודות הדרג המדיני בירושלים. עד היום נותרו מחלוקות על האופן שבו הכול התנהל. גורמים במערכת הביטחון ניסו לגשר על הפערים, חלק מתוך יוזמה אישית וחלק בהוראה מפורשת מלמעלה. אחד מהם היה רוניס, בסך הכול בן 32 ביום הנסיגה. הוא החל את שירותו שמונה שנים קודם לכן וצבר ניסיון בהפעלת סוכנים במגזר הערבי. בשנת 1998 קודם לתפקיד ניהול ושטח בגזרת לבנון.
עבודת הרכזים בשב"כ טרם הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה מורכבת לאין שיעור לעומת יתר הפעילות באגף הצפוני של ארגון המודיעין. הם ניהלו קרב מוחות נגד חיזבאללה, שכבר אז סיגל לעצמו שיטות ונוהלי מידור גבוהים קפדניים ביותר. רכזי שב"כ נדרשו לשוטט בכפרים ולפעול בחלק מהזמן באופן גלוי כדי לבוא במגע עם סוכנים, תוך שסכנה ברורה נשקפת לחייהם. לוחמי הארגון השיעי, שנהנו ממידע מודיעיני איכותי, התמחו במארבים ובייצור ובהטמנת מטעני חבלה מסווים. כך, למשל, הצליחו לפגוע בפברואר 1999 בשיירה של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תת-אלוף ארז גרשטיין, שנהרג כתוצאה מפיצוץ מטען צד.
עלי, כיום בן 30, סיפר בהתרגשות על רכז הביטחון שליווה את משפחתו באותם ימים וסיים את חייו באורח טראגי בשבוע שעבר. "ראיתי אותו הרבה בבית שלנו. הוא הרגיש כמו בבית שלו. היה לו ביטחון. הייתה לו כימיה טובה עם אבא שלי. אני יודע שהוא היה איש שב"כ, אבל לא יותר מזה. מאותו היום של הנסיגה בלבנון אריק לא עזב אותנו", אמר.
בליל הנסיגה הגיעו משפחות צד"ל לחוף אמנון שבטבריה ולנו שם לילה אחד. "אריק היה אתנו כל הלילה", סיפר עלי. "למחרת ביקש שיעבירו אותנו לנתניה לבית גולדמינץ (מתקן נופש של האגודה למען החייל, א"ב). חודש ועשרה ימים הוא היה אתנו כל יום מהבוקר עד הלילה, מרגיע, מדבר, מסביר לנו איך להתאקלם. היה לנו מאוד מאוד מאוד קשה". אחרי 40 ימים הודיעה הממשלה לבכירי צד"ל בישראל כי הם צריכים להתחיל לחפש מקום מגורים. משפחתו של עלי שכרה בית בקריית שמונה. ההתאקלמות בישראל, מספר עלי, לוותה בחשדנות כלפי הממשלה, אך רוניס דאג להפיח בהם תקווה. "אריק היה מתקשר או בא כל יום, וכשהוא היה מגיע היינו מרגישים שאור נכנס לבית. הוא היה התקווה שלנו. הוא היה עמוד שדרה, ומאז שמרנו על קשר הדוק במשך 15 שנה".
נאמן לחבריו עד המוות
א', איש מנגנון המודיעין של צד"ל לשעבר וכיום אזרח ישראלי, סיפר בקול עבה על איש השב"כ שהכיר. "על העבודה הביטחונית עם אריק אני לא רוצה לדבר יותר מדי. גם היום זה סודי. אבל אני יכול להגיד לך שהוא עזר מאוד לאנשי צד"ל. עוד לפני הנסיגה הוא היה מסייע להם להגיע לבתי חולים בישראל, ממש מלווה אותם מהגדר הטובה עד לבית החולים בחיפה. תמיד הוא עשה מעבר למה שהיה צריך. הוא היה איש גדול, גדול מאוד", אמר א' בן ה-47, והוסיף: "הוא רזה מאוד בשנים האחרונות. ירד איזה 40 קילוגרמים".
בשנת 2006 עמדה החברות האמיצה למבחן נוסף. דודו של עלי, רסלאן, נותר אחרי הנסיגה בדרום לבנון. שמונה שנים קודם לכן, רסלאן ושני אנשי צד"ל נפצעו באורח קשה בפיגוע של חיזבאללה סמוך לגדר הטובה, שכתוצאה ממנו נפגעו גם שני אנשי מודיעין ישראלי. הוא התעוור ואיבד שתי ידיים ורגל אחת. "יש סיפורים שאני לא אשכח בחיים", אמר א' והרים את קולו כמי שמנסה להדגיש את הדרמה באותם ימים. "במלחמת לבנון השנייה, אחרי שאחמד (בכיר בצד"ל - א"ב) מת בישראל, ביקשו ממנו (אריק) עזרה להכניס את שתי הבנות שלו מלבנון לישראל. הבנות עברו את הגבול ובישראל רצו להחזיר אותם חזרה. אריק לא רק שהתאמץ להשאיר אותם בישראל, אלא גם דאג להן לאזרחות. ככה גם היה עם רסלאן. הוא היה בין אלו שדאגו להעביר אותו מדרום לבנון לישראל במלחמת לבנון השנייה. זה סיפור על בן אדם נאמן לחברים שלו, בן אדם עם לב ענק. הוא לא עזב את האנשים שלו עד המוות".
ההודעה על מותו של רוניס הכתה בהלם את קהילת משפחות צד"ל בישראל. מכר נוסף של רוניס הוא ר', לבנוני בן 28 שנולד בעיירה מרג' עיון, המרוחקת שישה קילומטרים מגבול ישראל. בגיל שמונה הכיר את אריק. אביו היה איש מנגנוני המודיעין של צד"ל שעבד עם קהילת המודיעין הישראלית, ואמו עבדה בישראל עם "הדודה מרי", שארגנה חבילות לחיילי צה"ל במוצבי דרום לבנון. "הוא היה גדול, קשוח, עם קול בס מיוחד", סיפר ר' בעברית עשירה ורהוטה. "הייתי בן 14 כשבוצעה הנסיגה. קיבלנו טלפון מאבא להגיע אל הגבול באזור מטולה... היה ברור לי כבר אז שאנחנו הולכים ולא חוזרים".
בחודש מאי שעבר, ביום השנה ה-14 לנסיגה מלבנון, כתב ר' לאריק על תחושותיו לגבי אותו יום דרמטי, שמלוות אותו גם עתה. הוא שיתף אותו במאבק ההישרדות היומיומי ועל משבר הזהות שלו. אריק השיב לו בפשטות וחשף בפניו את ההחלטה שקיבל ביום הנסיגה. "נשבעתי אמונים לכל חבריי הלבנונים", כתב.
היחסים בין משפחתו של ר' לאריק היו קרובים מאוד. "אריק עזר, סייע ולא עזב לרגע", סיפר ר'. "הוא היה בן בית שלנו, בן משפחה. אימא שלי קראה לו 'בני' והוא קראה לאימא שלי אימא. הוא נשבע שלא משנה מה יהיה - הוא לעולם לא ישכח אותנו, הוא תמיד יעזור ויהיה שם. והוא תמיד היה שם. בשנת 2007 עברתי לבאר שבע, באזור שהוא עבד בו. הקשר התהדק. שמרנו על קשר רצוף. ממש חברים. קשר מאוד משמעותי. הוא עזר לי להתאקלם בלימודים, ייעץ לי. מאוחר יותר עברתי לאזור המרכז. סיפרתי לו על החברה שלי והוא הקשיב ודחף אותי להמשיך וללמוד. היה לו חלום שכמוהו, גם אני אסיים לימודי משפטים, ובעתיד נדאג לצד"לניקים מבחינה משפטית. הוא רצה לשפר להם את התנאים, להמשיך ולדאוג להם".
"אריק ניסה ללמד אותנו לקח"
ר', שסיים מאז שני תארים אקדמיים, התחבט רבות בשאלה מה גרם לרוניס להרעיף אהבה ולדאוג לצורכי משפחות צד"ל הרבה מעבר למה שנדרש. "הוא ראה בנסיגה מלבנון כעקירה שלנו מהבית. הוא לקח את זה באופן אישי", אמר. "לכן אני מעריך שהוא המשיך להושיט יד. הדרך הייתה קשה מאוד. מדינת ישראל לא התייחסה אלינו כראוי. הוא דאג שזה יהיה על סדר היום. אבא שלי עבד אתו במשך שש שנים. אם אתה מסתכל עליו בפעם הראשונה ושומע את קול הבס שלו, אתה אומר 'וואלה, איזה קשוח, איזה חזק'. אבל אחרי שאתה מכיר אותו אתה מגלה כמה הלב שלו היה רך. איש מדהים. אין אנשים כאלה. נכון שתמיד משבחים אדם אחרי שהוא מת, אבל הוא היה כזה. מלא טוב.
"ביום שישי האחרון שוחחנו בערב. קבענו לשבת לקפה, שיחת חברים. מי שהכיר אותו לעומק לא יעכל לעולם את מה שקרה. אני גם טיפה כועס עליו - זה לא מה שהוא לימד אותי. תבין, אני מניח שבמה שהוא עשה הוא העביר שיעור להרבה אנשים אחרים", הוסיף. להערכתו, החלטתו של רוניס להתאבד לא התקבלה בפזיזות. "הוא פשוט ניסה ללמד אותנו לקח. אנחנו צריכים להיות בני אדם, להפסיק לרדוף אחד את השני. זה הלקח והמסר. לא סתם הוא עשה את זה. הוא תמיד רצה להשפיע", אמר.
התנהלות הממסד הישראלי כלפי אנשי צד"ל בשנים הראשונות אחרי הנסיגה יצרה חשדנות, כעס ותסכול. לתוך החלל הזה נכנסו דמויות שראו באנשי צד"ל אחים והתנהלו לפי צו מוסרי וערכי. רוניס בנה גשר בין העבר הביטחוני לעתיד האזרחי. "הוא תמיד כיוון אותנו למקומות הטובים. איש של חוק. הוא תמיד אמר לי: 'עשית עבירת תעבורה תחטוף, אבל אם כל הזמן תהיה לצד החוק של ישראל אני אביא לך את הירח", נזכר עלי. "הייתי אתו בקשר הדוק על כל תזוזה. פתחתי מסעדה והוא היה בעניינים והביא את אימא שלו. הוא מילא את המקום של אבא שנפטר, מקום של אח, חבר. הכול".
הקשר בין השניים הלך והתהדק עם השנים ואריק אף היה נוכח במסיבת הרווקים ובחתונתו של עלי. לאחרונה נולדה לו בת. ביום שישי בערב, יממה לפני ששלח יד בנפשו, התקשר רוניס לחברו משכבר הימים בעקבות השיימינג באינטרנט. "הוא רצה לבוא לבקר אותי. אמר שיום שבת פנוי ואז אמר שיבוא ביום ראשון. בשבת בלילה קיבלתי את הבשורה. אימא קיבלה טלפונים מחברים בתל אביב והודיעה לי. התקשרתי אליו. הוא לא ענה. הטלפון היה סגור.
"התקשרתי לחברים שלו והם אמרו לי שהם שלא יודעים מה קורה. מאוחר יותר הם התקשרו ואמרו לי: 'כן... התאבד... שם קץ לחייו'. אני יודע שהוא למד משפטים. בירכנו אותו כשסיים בהצטיינות. לא מזמן הוא קיבל תפקיד במשרד הפנים בתל אביב. לא ידענו עליו יותר מדי דברים מבחינה אישית, כי הוא תמיד ביקש לעזור לאחרים ולא שיעזרו לו. הוא אדם שלא עוזב אותך לרגע, ואם אתה לא רוצה לספר הוא מכריח אותך לספר ונותן את כל כולו עד שהצד השני יהיה מרוצה. לא האמנתי לרגע שהוא גזען, זה רחוק ממנו אלפי שנות אור. אני אומר לך, אני מכיר את אריק מאז שאני בן 15, מחצית מחיי. אתה חייב להאמין לי".
רוניס, מספרים חברים מהשב"כ, היה איש ממוקד מטרה. אחרי הנסיגה הוא המשיך בפעילות מבצעית והשתתף במבצעים מסווגים, אך לא זנח לרגע את ההבטחה לדאוג לאנשיו מצד"ל. גורמים במערכת הביטחון בחרו לנהל את השיקום של אנשי צד"ל בשלט רחוק, ללא רגשות. רוניס לא. הוא בחר להישאר בשטח, קרוב אליהם.
סגן-אלוף (במיל') חיים תור היה מפקד מעברי הגבול של צה"ל בזמן הנסיגה ובשנים שקדמו לה. כל מי שחצה את הגבול עבר תחת עיניו הפקוחות. "ברור שהכרתי את רוניס", סיפר השבוע תור בן ה-60. "אני זוכר בעיקר אדם מלא מוטיבציה, קר רוח, יסודי מאוד, אדם של נהלים, לא חרג מהמקובל, עבד לפי הספר. היו כאלה שהיו מחפפים - הוא לא. בסופו של דבר, יש נוהלי אבטחה במעבר ומדובר בחיי אדם, בטח כשאתה מתעסק עם הפעלת סוכנים".
חייהם של רכזי שב"כ בלבנון נעו בין ישראל לכפרים בדרום המדינה, במטרה להפעיל סוכנים ולאסוף מודיעין כדי לסכל פעילות טרור. סכנת החיים הייתה ברורה. ככל שחלף הזמן, כך האיום על חיי הרכזים הפך למוחשי. מותו של תא"ל גרשטיין היה יותר מאיתות על המאמץ המודיעיני שהפעיל חיזבאללה. "אני גולנצ'יק מגדוד 13. מרבית מהשירות שלי הייתי בלבנון. אני נשמע צעיר, אבל עברתי הרבה בשירות. קראתי את הספר שרוניס כתב. נדהמתי לגלות איך האיש המחוספס הזה ידע להפריד בין העולמות ולאחד אותם בשם המקצוע ובשם הערכים שלו".
הספר של איש הצללים
בחודש דצמבר 2011, כשמאחוריו 20 שנות שירות מבצעי וניהולי בשב"כ, יצא רוניס לגמלאות. הוא סיים את לימודי המשפטים, התמחה בפרקליטות וכתב את ספרו "אני ואחי נגד בן דודי" בהוצאת אופיר ביכורים - רומן בהשראת עברו המודיעיני הפותח צוהר לעולמו של רכז שב"כ. אלפי המלים העלו שאלות מרתקות: מה מביא אדם להפוך למבוקש או לעסוק בפעילות חבלנית, איך הוא הופך להיות מקור או סוכן, כיצד נרקמת מערכת יחסים בין רכז שב"כ למקור, ועוד ועוד.
אריאל העריך כי אין לסוגיה זו גבולות ברורים. לשיטתו, רכז שלא מסוגל לפתח קרבה למקורות שלו הוא רכז פחות טוב, שכן זה המפתח ליחסי אמון הדדיים. גם הקושי בגיוס המקור מקבל ביטוי בספר, אך לגישתו של רוניס, כשרכז שב"כ עובד מהלב זה נראה אחרת. רוניס שזר בספרו את הנחת היסוד שלפיה כדי להיות רכז שב"כ טוב להיות קר רוח, אך אסור לשכוח שהתעסוקה השוטפת היא עם בני אדם והם לא רק אמצעי. כל זאת כשברקע העובדה שרק בודדים מהם לא חוו בגידה. עם זאת, הארגון עדיין משקיע חשיבה רבה ומשאבים כבירים כדי להגן על מקורותיו. בין השורות ועל רקע עברו המבצעי, מספר רוניס את דעתו על המגזר הערבי בישראל, החשיבות בדו-קיום וצמצום הפערים לעומת המגזר היהודי.
עדי, בכיר לשעבר בשב"כ, העביר את רוב שנותיו בארגון בגזרה הדרומית כמפעיל סוכנים. הוא פרש לפני שנה ולאחרונה נפגש לכוס קפה עם רוניס. "הוא התגייס לשירות שנה אחרי", סיפר שעות ספורות אחרי ההלוויה, אליה הגיעו בני משפחה, בכירים שב"כ בעשורים האחרונים, חברים מהארגון וגם בני משפחות צד"ל ומשפחות מהמגזר הערבי. "מי שמגיע לתפקידים של רוניס בשב"כ צריך ניסיון ביטחוני, אבל בעיקר ניסיון של עבודה עם אנשים, יכולת ניהולית, בשלות נפשית, יכולת להתמודד עם אתגרים עצומים. מעבר לאחריות על תא שטח ומטרת הסיכול, אתה מתמודד עם אנשים ולא כולם ממהרים לשתף אתך פעולה. אתה חייב לבנות אמון, הם אמורים למסור לך מידע שמסכן אותם. נכון שהמטרה היא לסכל פיגועים, אבל גם אם זה לא יפגע בהם זה עשוי לפגוע בבני משפחותיהם".
רכז שב"כ מנהל מלחמת מוחות מתמדת כדי להבין אם הסייען מסוגל לבגוד. בספרו משתמש רוניס בפתגם מהשפה הערבית כדי להמחיש את הנאמנות הצולבת, שהתבטא היטיב כבר על גבי הכריכה: "אחבור לאחי נגד בן דודי, אולם כשיש צורך אתאחד עם בן הדוד נגד הזר".
רוניס היה קולגה של עדי. העובדה ששב"כ הוא ארגון קטן סייעה להיכרות ביניהם, וברבות השנים הם קיימו שיחות מסדרון, השתתפו יחד בכנסים וערכו התייעצויות מקצועיות על עניינים שוטפים. "הוא תמיד נתפס כאדם מאוד שקול, מאוד מקצועי, חכם, איש ספר, ערכי, עמוק, שותף לדרך ארוכה. הוא תמיד פעל מדם לבו, היה אכפת לו מאוד מהסביבה, אחד כזה שבשביל עקרונות מנהל מלחמות גם אם הן נגד המנהלים שלו", העיד על חברו. "רובנו סוליסטים, בדרך כלל מובילים דרך לבד. אתה צריך להבין שלא יושבים אתך מדריכים ויועצים בזמן הפעלת הסוכן. לאורך השנים זה אתה, לבד מול רבים. רוניס תמיד הצטייר בעיניי כאיש של דרך ארוכה ללא קיצורי דרך.
"תראה לאן הוא הלך, למשרד הפנים כדי לשרת אנשים, אתה מבין?", מוסיף עדי. "כשאתה רכז, אתה עובד מול סוכנים, נוצרים קשרי אמת. כמה שלא תנסה לחפות על זה, אתה מפעיל גם כאן רגש והרבה שכל. השיחות העמוקות עם הסוכנים מגיעות לנושאים כמו ילדים, העתיד, זה לא יום-יומיים. זו דרך ארוכה ושיחות ארוכות, האמון הוא אמתי. אתה לא משקר. אתה לא חייב לספר את כל האמת, אבל בהכרח אתה לא משקר, כי אם אתה שקרן זה בסוף צף. יש לך קווים אדומים".
עדי דוחה על הסף את הטענות לגזענות. לדבריו, אדם עם עבר כמו של רוניס, ובכלל זה עשייה ציבורית שתרמה רבות למגזר הערבי, לא יכול לפעול כפי שהאשימו אותו. "המקרה של רוניס רק מראה איזה מאמץ הושקע באנשי צד"ל מבחינת שב"כ. כמה רגש היה מעורב בזה. יש לא מעט אנשים שאנחנו חייבים להם חיי אדם של רבים. אנחנו באמת מאמינים שיש לנו חוב כלפיהם. רוניס לקח את זה כדרך חיים. יש כאלה שעושים ניתוק כדי לעבור הלאה, אבל זה לא תמיד מצליח, כי בסוף אתה בן אדם. תבין, אין יותר גדול מאשר חוב מוסרי. תחשוב שבמהלך הנסיגה הם הופיעו לך בדלת. על הגדר. כשהם לא קיבלו מענה מהרשויות, אנשי שב"כ ואחרים לקחו אחריות. הסיפור של רוניס לא מייצג את הכלל: הוא לקח את זה רחוק. זה לא מובן מאליו שהוא הכניס אותם לחיים הפרטיים שלו. בעיניי הוא מייצג ערך מדהים. זה אומר זמן ומשאבים. הוא היה טוטאלי", אמר.
"בסוף, כדי למלא את התפקיד שלו, הוא היה אדם קשוח כמו רובנו", מוסיף עדי. "בארגון כמו שלנו אתה עם סכין בין השיניים רוב הזמן. אתה נדרש במאמץ אדיר לעצור כדורים ופיגועים. אבל כדי להגיע למשימה אתה צריך להיות אדם רגיש. בסופו של דבר, כדי להפעיל סוכנים אתה חייב להיות מומחה לנפש האדם. אין בזה סתירה. הוא כתב ספר בנושא וזה מעיד המון. הוא לא הלל את עצמו, אלא כתב על יחסי ערבים-יהודים. בהלוויה, אחד החברים סיפר שיש לו קעקוע על הגוף של דגל מדינת ישראל. הוא עשה המון לשלב את ערביי ישראל וצד"ל. הוא בחר מרצון ללכת למשרד הפנים. אני ראיתי אדם מפויס ושלם עם הדרך".
ספרו של רוניס נחתם במסר אופטימי. רכז שב"כ עם רזומה של 20 שנה התייחס לפער בין יהודים לערבים, שלדעת רבים הוא בלתי ניתן לגישור. "הר והר אינם יכולים להיפגש, אולם בני אדם יכולים גם יכולים", כתב.