הנה הם באים ימים של שקט? מאת רועי וולף
"כוננות ספיגה!" קרא הכרוז במוצב בינת ג'בל. אני, חייל צעיר, שרק לפני מספר דקות נכנסתי לראשונה למוצב שהתהדר בתואר ''הכי שקט בגזרה המערבית'', והשני בגודלו של צה"ל בלבנון אחרי מרג' עיון, מצאתי את עצמי רץ אחוז אמוק לתפוס מחסה. כך חגגתי את יום הולדתי ה-19, אי שם, בלבנון.
לכל אחד יש את הרגע שבו הוא חווה משהו בפעם הראשונה ויודע כי הרגע הזה יחלק את חייו, יחצה אותם בקו ברור של ''לפני'' ו''אחרי''. עבורי, זו הייתה טבילת האש הראשונה בבינת ג'בל. במשך שנה שלמה, בטירונות ובמסלול ההכשרה, חזרו על עצמם סיפורים מסמרי שיער על שיירות מופגזות, מטענים, רקטות, ותחושה כללית של פחד באוויר. "שם" אמרו לי, "צריך להודות שאתה עדיין בחיים בכל שעה עגולה".
שעמום, לא הייתה מילה בלקסיקון שלנו במוצב. והמילה ''שגרה'' מקבלת משמעות אחרת לחלוטין. כל יום טמן בחובו עשייה אחרת שמורכבת מנוסחה של - משמרות של 8 שעות בעמדת תצפית, ו-8 שעות עבודה במוצב שכוללת הכוונת כוחות בשטח והכוונת כוחות אוויר ותותחנים. משמעותה של השגרה היא גם להשתתף במארבים מחוץ למוצב, שבהם אינך יודע האם תשוב לשם לאחר 24 שעות, או אפילו לאחר 72 שעות שבהן אתה מחוץ למוצב, זה שהפך לתחליף של בית.
מטרת המארבים מחוץ למוצב הייתה להתקיל מחבלים בחוץ, לפני שהם חושבים להתקיל אותנו בפנים. שגרה. כשאתה נמצא בשטח כל שאתה מייחל לו זה שכולם ישובו בשלום למוצב ומשם לבית. לאו דווקא לפי הסדר הזה. השעות הלחוצות ביותר היו שעות הבוקר, אשר קיבלו את השם "כוננות עם שחר". אלו בדרך כלל השעות שבהן תמיד היה חשש מבוסס שמחבלי החיזבאללה ינסו לתקוף את המוצב. כמעט בכל יום יצאו חיילים לפתוח ציר ליד המוצב על מנת שהשיירות שהגיעו יוכלו להיכנס בשעריו.
כחובש ביחידה נהגתי לנסוע לבקר פצועים של צד"ל בבתיהם בדרום לבנון או בבית החולים שהיה צמוד למוצב שלנו. כשמשרתים בגזרה כל כך נפיצה, אתה מייצר לעצמך הרבה זיכרונות, או יותר נכון מייצרים עבורך הרבה זיכרונות, אם תרצה או לא תרצה. אחד מהזיכרונות הללו "נוצר" בליל סדר שעשינו בזמן שיא במוצב 15 דקות, וזאת משום שהתחילו הפגזות ואנחנו החיילים ישבנו עם אפודים וקסדות במשך כל הארוחה. מקבלים תזכורת חיה ונושמת למשמעות שעבדים אמנם היינו, אך כעת אנו "בני חורין". כלוחם ביחידה מובחרת התנדבתי לצאת לכמה שיותר מארבים וסיורים. כל שלושה שבועות בערך יצאנו לשבוע הביתה, וכמובן שזה היה תלוי באופן תמידי בהתרעות לפיגועים.
כשאתה חייל ביחידה מובחרת גם ההורים צריכים לעבור טירונות מזורזת, להבין איך אתה מודיע להם בקוד פנימי משלכם שאתה חוזר הביתה, בלי להגיד להם בפועל כי אתה חוזר הביתה, וזאת משום ש"האויב תמיד מאזין" ואוי למי שהעז להכניס עמו טלפון נייד לדרום לבנון ונתפס.
אבל הייתה גם שגרה אחרת. השק"ם. ובמוצב בינת ג'בל היו לא פחות משני סניפים שלו. האחד היה של צה"ל, והאחר היה של אבו עבדאללה מצד"ל. למרבה האירוניה - אחרי הנסיגה הסתבר שבזמן שמכר לנו שתייה ומתוקים, הוא תפקד גם כמשתף פעולה של החיזבאללה.
כל אלו פסקו לקראת הנסיגה שהלכה וקרבה. את היציאות מהמוצב הפסיקו כמעט לחלוטין, וכך, בהיעדר שיירות אל המוצבים, הפגיעה בתצפיות צה"ל הפכו להיות המטרה העיקרית של החיזבאללה. באחד מהימים שבהם שהיתי בתצפית, שמעתי את יוסי שריד מתראיין ברדיו: "מה חושב לעצמו אותו חייל שיושב עכשיו בעמדת תצפית בלבנון ויודע שהוא יכול להיות האחרון שימות שם", הוא אמר. במעבר משגרה לפרופורציות, הריאיון הזה פגע אצלי בנקודה כואבת במיוחד. נעים מאוד מר שריד. אני, רועי וולף, החייל שיושב בעמדת תצפית בלבנון, רוצה שכולם יחזרו הביתה בשלום. ובכל זאת, לו רק היה יודע מר שריד כמה צדק בנוגע למחשבותיו של חייל התצפית. באותה התקופה, כשנה לפני הנסיגה, התקבלו הנחיות חדשות האוסרות על שני אנשים להיות באותה העמדה. מעתה היה רק חייל אחד בעמדה, כולל מחשבות למכביר.
את נסיגת ישראל מלבנון, אני זוכר כאילו קרתה אתמול. הצוות שלי היה באימון והקפיצו אותנו לעזור בפינוי. הגעתי למעבר סחלב ושם נגלה לנגד עיני היקף התוהו ובוהו. הפינוי היה כל כך חפוז, שגרם לצה"ל להשאיר הרבה ציוד מאחור. ראיתי במו עיני מאות מאנשי צד"ל מגיעים למעבר הגבול ומתחננים על נפשם שיתנו להם להיכנס. צעקות, אי סדר, כאוס מוחלט. הסיפור הזה שב לבקר אותי בחלומות זמן רב לאחר מכן, כאשר באחד מהסיוטים אני מתעורר במוצב המוכר ומגלה שגם אני נשכחתי בלבנון , יחד עם הררי הציוד ואלפי אנשי צד"ל.
כשהגענו לצד הישראלי של הגבול הרבה אנשים שמחו וחייכו למצלמות, אך אני הייתי בעיקר טרוד במחשבות על משפחות צד"ל ומה שבוודאי עבר ועובר עליהם. בניגוד לזמן שכיליתי בעמדת התצפית, פנאי למחשבות הללו לא היה לי, שכן נקראתי לטפל במספר חיילים הלומי קרב שהגיעו לאחר הנסיגה לגבול.
אני זוכר שעליתי לטיולית שחיכתה לאסוף אותנו לבסיס ברמת הגולן לאחר שלושה ימים ללא שינה. השעה הייתה שבע בבוקר, ואחת מאימהות ארגון "ארבע אימהות" ביקשה להקדיש שיר לחייליים שיצאו עכשיו מלבנון. השיר היה "הנה הם באים ימים של שקט". אמרתי לעצמי שאם אכן יבואו כעת ימים של שקט, אז הכול היה שווה את זה.
ימי השקט הללו, כזכור, היו מאוד ספורים. לאחר שלושה חודשים נחטפו שלושת חיילי צה"ל בהר דב: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. הוקפצנו שוב לגבול לבנון ואנחנו בעיצומה של חופשת השחרור. הפעם לא נכנסתי פנימה לתוככי לבנון, אך הבנתי שלא נרווה שקט ונחת מכיוון שכנתנו מצפון. שגרה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.