נושאים חמים

על יחסי הכוחות בין זרה וכהת עור לשב"כניק לבן

התאבדותו הטרגית של אריאל רוניס, השכיחה את התלונה המקורית. מבלי להתייחס לאותו מקרה שחוותה ל', קשה להתעלם שאנחנו חיים בחברה שהתייחסויות מפלות על בסיס גזע, דת, מגדר ועוד, הן עניין שבשיגרה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אריאל רוניס שהתאבד ככל הנראה לאחר שהושמץ בסטטוס בפייסבוק (צילום מסך , פייסבוק)
אריאל רוניס ז"ל

הרשת החברתית געשה ורעשה בסוף השבוע בעקבות הפוסט של ל', אמא כהת עור שנתקלה, כך לדבריה, ביחס מפלה בלשכת מנהל האוכלוסין בתל אביב, ובעקבות התאבדות מנהל הלשכה, אריאל רוניס, שכתב ברשת החברתית כי החלטתו לסיים את חייו נובעת מהאשמתו בגזענות. אינני מכירה את ראש לשכת מנהל האוכלוסין בתל אביב ששם קץ לחייו, אינני יודעת איזה סוג אדם היה, לעולם לא אדע, ואינני מבקשת לשפוט את ההתנהלות באותו המקרה.

השיח אודות הפוסט וההתאבדות, עבר מן הקוטב של זעזוע מהיחס הגזעני לכאורה, שנתקלה בו כותבת הפוסט, לקוטב השני של פקפוק בכל טענותיה של הכותבת, וזעזוע מהשיימינג חסר הבסיס לכאורה, שעבר אותו מנהל ומהתאבדותו. קשה להתפלא על כך שאנשים מזועזעים ממותו של אחר, למעשה, אני שמחה להיות בחברה שבה מוות אינו דבר שעוברים בו על סדר היום, אבל בכל זאת, חשוב לזכור עוד כמה דברים בהקשר לפרשה הזו.

בפרשה זו ישנם שני שחקנים ראשיים. האחת היא ל' - אישה כהת עור, שאינה ילידת ישראל ושאינה יהודייה. היא נושאת נטל כפול, או אולי אפילו משולש או מרובע, בתור אישה שאינה שייכת לאף אחת מקבוצות הרוב. השני הוא אריאל רוניס - גבר לבן, ישראלי, יהודי עם רקע בטחוני. הוא הצבר הטיפוסי. מלח הארץ. בעוד שהראשונה על פי רוב - אילמת ונעדרת בשיח הציבורי, השני נוכח, קולני ומכתיב את סדר היום של זה.

אינני יודעת אם גם במקרה הפרטי של מנהל הלשכה היה מדובר באדם שמתנהל באופן האמור, אבל מה שכן ברור הוא ש-ל' הפרה את הסדר הקוסמי. היא הנכיחה את המצוקה שלה, הפכה את העלבון שחוותה ואת המחיר ששילמו ילדיה בשיח הציבורי. היא לא שתקה, לא הסתפקה במקומה בשוליים. אין לי אלא לתהות אם חלק מהתגובות התוקפניות שהיא מקבלת על אותו הפוסט, הבעות אי האמון וההאשמות, היו מוטחות באותה קלות בגבר, באדם לבן, בישראלי, ביהודי.

התאבדותו הטרגית והמצערת של אריאל רוניס, השכיחה את התלונה המקורית. מבלי להתייחס קונקרטית לאותו מקרה שחוותה ל', קשה להתעלם מכך שאנחנו חיים בחברה שהתייחסויות מפלות על בסיס גזע, דת, מגדר, ארץ מוצא ועוד, הן עניין של שיגרה. בחברה סגורה, היותו של אדם לבן, גבר, יהודי, אשכנזי, יליד הארץ, תושב עיר מסוימת, מנבאים את המשך דרכו בחיים.

מרשם האוכלוסין וההגירה בתל אביב, מאי 2015 (ראובן קסטרו)
משרד הפנים הוא שומר הסף לכניסה לחברה שלנו (צילום: רובי קסטרו)

משרד הפנים הוא שומר הסף לכניסה לחברה שלנו, או כך לפחות הוא תופס את עצמו. במשך שנות עבודתי מול משרד הפנים, כמי שעוסקת בתחום ההגירה לישראל, נתקלתי שוב ושוב בפערים עמוקים ורחבים בין השירות שמקבלים הלבנים והיהודים בלשכותיו השונות, לבין השירות שמקבלים האחרים. כעורכת דין וכמי שמנחה סטודנטים, שלחתי סטודנטים או ליוויתי בעצמי את הלא לבנים והלא יהודים לפגישותיהם במשרד הפנים, גם כשלא היה באמת צורך בייצוג משפטי, רק מתוך הרושם החזק שקיבלתי שנוכחותו של יהודי לבן לצדם תשנה בצורה מהותית את היחס שיקבלו ואת סיכוייהם לקבל את מבוקשם ואת שמגיע להם על פי חוק.

אז כן, חשוב אולי לברור את מילותינו בקפידה, אבל חשוב עוד יותר לנסות לתקן את החברה שלנו תיקון עמוק. כזה שמתחיל במשרד הפנים וממשיך בשאר מוסדות הציבור, עד שאמא כהת עור ולא יהודיה תוכל לומר את אשר על ליבה באותה מידה שכל גבר לבן וישראלי יכול, בקול רם ובלי להתנצל.


לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.