הרבה נהרות של מילים יישפכו מן הסתם בימים הקרובים על מינוייה של ח"כ מירי רגב לשרת התרבות והספורט. מצד אחד תהיה זאת שעתם הגדולה או הקטנה של המקוננים המקצועיים כמו ברפלקס פאבלובי מוכר, תעלנה מיד שורה של זעקות שבר על "חורבן התרבות", ועל "שלב נוסף בהידרדרות הערכית של המדינה", ומצד שני כבר נשמע קולם של אלה המשבחים את המינוי ורואים בו צעד ראוי נגד מה שהם מכנים "הגמוניה" של תרבות אחת על פני השנייה.
לאלה ואלה ראוי אולי לומר את הדברים הבאים:
האמנים הם לא איזה עדת כלבים מאולפים שצריך לשמור אותם תמיד רכונים וצמודים, מזילי ריר ליד רגלי השלטון. אמנות צריכה להיות פורצת דרך, רעננה, מקורית, ובעיקר אחת כזאת שמאירה את המציאות מזווית שונה, מפתיעה, לא צפויה, ובטח לא כזאת שזורמת באיזה תלם מוכר, כזה או אחר. האמנות צריכה לבטא פעמים גם את מה שלא נוח לשמוע, ומה שלא תמיד נעים וקל לעיכול. זהו מין פרדוכס עתיק יומין ומובנה:
לאורך כל ההיסטוריה האנושית תומך הממסד השלטוני באמנות ובאמנים בתחומים השונים, גם אם אלה, נוטים לפעמים לבטא אפילו באורח מרגיז ומקומם עמדות המנוגדות לאלה של השלטון עצמו.
יתרה מזאת, לעתים מוטלת החובה על אותם נציגים של הממסד השלטוני, כמעט להגן בגופם, על אותם אלה שמתעקשים להשמיע עמדות חריגות שלא תואמות תמיד את הקונצנזוס הכללי. אלה רגעים מכריעים וחשובים שבאים להדגיש את מה שלא תמיד הוא פשוט ומובן מאליו
חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מרכיבים יסודיים חשובים והכרחיים לקיומה של כל חברה אנושית שוחרת חיים, ועל כך יש לשמור ולהגן עליהם, גם אם באותו רגע זה לא נראה כמו האקט הכי פופולארי שנעים ונוח לעשות.
לאחרונה באים למשל לידי ביטוי הדברים בהתנפלות ההמונית על אנשי תאטרון "אל מידאן" בחיפה, אחרי העלאת ההצגה "הזמן המקביל", מאת בשאר מורקוס ובבימויו, שנכתבה בהשראת סיפורו של וליד דקא, פעיל החזית העממית לשחרור פלסטין, שהורשע במעורבות בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב1984 ונידון למאסר עולם.
יותר מ-7000 איש חתמו תוך פחות מיממה על עצומה, הקוראת לעיריית חיפה להפסיק באופן מידי את תמיכתה בתאטרון. באופן פרדוכסלי חשוב מאוד שדווקא השרה החדשה, כמו הרבה פוליטיקאים אחרים, תהיה ערה לסכנה הטמונה בקריאה הזאת, לא חשוב מאיזה צד פוליטי של המפה היא מגיעה, ובאורח פלא יהיה ברור לכולם כמה דווקא בסוג כזה של התלהמות, יש משום קריאת תיגר על קיומה של החברה הישראלית על שלל הצבעים והקולות המרכיבים אותה.
בדברים הקצרים שהשמיעה השרה מיד עם היבחרה, היא הבטיחה להיות "שרת התרבות של כולם". אביב עכשיו בחוץ, ופריחה משכרת מקדמת את כל מי שטורח לטייל בשבילי הארץ. לכן מותר לנו אולי בחסות אותה פריחה, לאמץ אפילו לרגע איזה גישה תמימה, כמעט "ילדותית", ולקוות שהדברים שנאמרו על ידי השרה אכן נאמרו מתוך כוונה טהורה ואמיתית.
מותר לנו אם כך להיות תמימים לרגע, ולהאמין שכאשר אומרים "כולם", באמת מתכוונים לכולם, גם לאלה שנשיכתם כואבת לפעמים ומייסרת, וגם כלפי אלה שלא אוהבים לרקוד תמיד לפי חליל כזה או אחר.
אלה ואלה יוצרים ביחד את המנגינה המיוחדת כל כך של הארץ הזאת.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.