למה אין בישראל מנהיגים שמוכנים לקחת אחריות?

(צפו בריאיון עם דן מרגלית)

בשבוע שעבר נערכו בחירות בבריטניה. ראש הממשלה, דייוויד קמרון, זכה בכהונה נוספת, אחרי שבמשך שבועות הסקרים חזו דווקא את הדחתו. הניצחון סיפק דרמה גדולה, אבל מעניינת לא-פחות הייתה תגובתם של ראשי המפלגות האחרים, החל ממנהיג הלייבור, אד מיליבנד, שכשל במשימה להחליף את השלטון, ועד למנהיגי המפלגות הקטנות יותר, שאיבדו מכוחן. כבר למחרת היוודע התוצאות שלושה מראשי המפלגות הודיעו על התפטרותם ועל פרישתם (לפחות בינתיים) מהחיים הפוליטיים.

בישראל, תסריט כזה נשמע דמיוני לחלוטין. בלתי אפשרי אפילו, אולי. בבחירות שנערכו אצלנו ב-17 במרץ היה מועמד אחד שכשל בניסיונו להדיח את ראש הממשלה (יצחק הרצוג), ושורה של ראשי מפלגות אחרים שמפלגותיהן איבדו מכוחן. יאיר לפיד, למשל, איבד כ-40% מהמנדטים שקיבל ב-2019, סימן ברור לאובדן אמון מצד מצביעים רבים. נפתלי בנט החל את מערכת הבחירות עם סקרים שחזו לו כ-18 מנדטים, וסיים עם שמונה בלבד. אביגדור ליברמן היה בכנסת הקודמת האיש החזק ביותר בקואליציה עם 13 מנדטים, והפך לראש סיעה קטנה באופוזיציה עם שישה בלבד.

אלא שלא כמו בבריטניה, אצלנו אף ראש מפלגה, למעט יו"ר מרצ זהבה גלאון, לא העלה על דעתו אפילו ללכת הביתה. גלאון הודיעה למחרת הבחירות שבכוונתה לפרוש, לנוכח העובדה שמרצ קיבלה רק ארבעה מנדטים, אבל חזרה בה כאשר התברר שהמפלגה זכתה למנדט חמישי בזכות קולות החיילים והדיפלומטים. ההתנהלות שלה באותה יממה הייתה כל כך חריגה בנוף הפוליטי הישראלי, עד שגם יריבים פוליטיים מושבעים מצאו לנכון להחמיא לה.

הפער בין המקרה הבריטי למקרה הישראלי גרם לרבים בישראל לתהות מדוע אצלנו המנהיגות הפוליטית לא מגלה מידה דומה, או אפילו קרובה לכך, של נטילת אחריות אישית. התהייה הזו קיבלה חיזוק נוסף בשבוע האחרון בעקבות הסרט ששודר בתכנית "המקור" על מלחמת לבנון השנייה, שבמהלכו דיברו שלושת קברניטי המלחמה בצורה מרתקת על מה שהתרחש בקיץ 2006, אבל לא הביעו חרטה בולטת על טעויות ומחדלים מסוימים שנעשו במהלך הדרך. מבין השלושה, הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, היה היחיד שלקח אחריות בזמן אמת, ומצא לנכון להתפטר.

פרופ' יחזקאל דרור, שכיהן כחבר בוועדת וינוגרד לבדיקת כשלי המלחמה, צפה השבוע בראיונות עם שלושת הקברניטים, ואומר כי דבריהם לא הפתיעו אותו. "אני לא יכול להגיד שלמדתי משהו חדש. לא הופתעתי מכך שלא שמענו אותם אומרים בבירור - 'טעיתי, כשלתי'. לא היה שום סימן של בושה או חרטה. מצד שני, אני לא חושב שמדובר דווקא בבעיה ישראלית. לא מזמן התפרסם מאמר בניו יורק טיימס על כך שברק אובמה הוא הנשיא הראשון בארצות הברית מזה עשרים שנה שאמר בפומבי 'אני טעיתי', וזאת בהקשר של טיפול הממשל שלו בדליפת הנפט הגדולה במפרץ מקסיקו. המילים האלה, 'טעיתי, כשלתי', הן זרות וקשות להגייה לפוליטיקאים בכל העולם. לא רק אצלנו".

פרופ' דרור סבור שבישראל יש בעיה יוצאת דופן בנושא האחריות האישית, שכן המשטר הקואליציוני הפך סבוך כל כך, שראשי ממשלה לא באמת יכולים לקחת אחריות על בעיות עמוקות ויסודיות במדינה. "המשטר בישראל הוא בלתי אפשרי, ולא מאפשר קבלת הכרעות. נניח שראש הממשלה מבין היטב שאין ברירה לישראל אלא ליזום הסדר מדיני אזורי שמבטיח את ביטחונה, כי אחרת קיומנו יהיה בסכנה - אבל הוא לא יכול לעשות את זה בממשלה הזו, ואין לו ברירה מעשית לממשלה אחרת. כשיגיע האסון, הוא לא יוכל לברוח מהאחריות, אבל יוכל לטעון לנסיבות מקלות – כי המצב הנוכחי באמת לא מאפשר לו לפעול".

ד"ר ג'ונתן ריינהולד, מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן, סבור שההשוואה בין ישראל לבריטניה בסוגיית האחריות הפוליטית והמיניסטריאלית, היא בלתי אפשרית. במבטא בריטי מובהק, הוא מסביר כי "יש הבדל שהוא פוליטי ויש הבדל שהוא תרבותי. ברמה הפוליטית, הפסד בבחירות שם הוא הרבה יותר מובהק מאשר בישראל. השיטה בנויה ככה שבסופו של יום, מפלגה מסוימת מרכיבה את הממשלה, ובמקרים רבים, כמו בבחירות האלה – המפלגה יכולה לעשות את זה מבלי להזדקק לשותפים קואליציוניים".

לדבריו, "בישראל, בגלל השיטה הקואליציונית, אין באמת מנצחים ומפסידים בבחירות. נפתלי בנט למשל ירד בבחירות מ-12 לשמונה מנדטים, אבל הוא ואיילת שקד קיבלו שדרוג בתיקים שלהם. הליכוד לעומת זאת קיבל 30, וכל הצמרת שלו עסוקה כרגע בלבכות. הרצוג הפסיד בהתמודדות על ראשות הממשלה, אבל מרגיש שהוא התחזק כי הוא כעת ראש מפלגה של 24 מנדטים. בבריטניה, לעומת זאת, ההפסד של מיליבנד כמנהיג הלייבור, או הירידה בכוחם של הליברל-דמוקרטים, הם נתונים הרבה יותר משמעותיים, שאי אפשר להציג אותם כהישג בשום תסריט".

"ההבדל הפוליטי הזה מתקשר גם להבדל התרבותי, וקשה לומר מה מוביל למה, אבל מכיוון שהמשמעות של הצלחה או כישלון הרבה יותר ברורה ומובהקת, גם הציפייה מנבחרי הציבור ליטול אחריות היא כמעט מובנת מאליה שם, ופחות מורגשת אצלנו. אין בישראל מסורת כזו. מצד אחד, היו שלושה מקרים של ראשי ממשלה שהתפטרו בגלל סוגיות ציבוריות – גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין – דבר שלא קרה בהרבה דמוקרטיות, בוודאי לא בתוך עשור. מצד שני, דברים שנפוצים מאוד בדמוקרטיות אחריות, למשל ששר צריך להתפטר בגלל מחדל מסוים שמתרחש בתחום אחריותו, לא קיימים בישראל של ימינו".

הדוגמאות שהזכיר ריינהולד - בעיקר המקרים של מאיר ובגין - גרמו לישראלים רבים לחשוב שגם אהוד אולמרט צריך היה להתפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה. פרופ' דרור וחבריו לוועדת וינוגרד אמנם מתחו ביקורת נוקבת על התנהלות הדרג המדיני הבכיר במלחמה, אבל נמנעו מלצרף לדוח שלהם המלצה מפורשת בלשון זו, ובכך איפשרו לאולמרט להישאר ראש ממשלה עד שלבסוף נאלץ להתפטר רק ב-2008, בשל ההליכים המשפטיים נגדו.

דרור הסביר בשיחה עם וואלה! NEWS כי הוא היה סבור שהוועדה הייתה צריכה לכלול בדוח שלה "מסקנות אישיות", ולקרוא לאולמרט, כמו גם לשר הביטחון דאז, עמיר פרץ ולרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, להתפטר מתפקידיהם. אולם בסופו של דבר, החשש מעירעורים משפטיים וגרירת רגליים, גרם לוועדה להימנע מכך. "אני רציתי להוסיף פיסקה שעל שלושתם להתפטר, אבל נמנענו מזה כי ברגע שאתה מוסיף מסקנה אישית ישירה ומחייבת, אתה צריך לתת הזדמנות לקרוא את כל החומר, להגיש ערעור, להכניס עורכי דין לתהליך, וככה יוצא שבמקום שיתחילו ליישם את המסקנות החשובות של הדוח, תתנהל מלחמת חפירות משפטית על הפיסקה האחת הזו", הסביר. חברי הוועדה קיוו כי הביקורת הקשה שלהם תספיק כדי לגרום למקבלי ההחלטות לקחת אחריות, מה שבפועל קרה רק עם חלוץ.

דרור מוטרד מכך שאת החקירה סביב מבצע "צוק איתן" שהתנהל בקיץ, ובפועל היה ארוך יותר מרוב מלחמות ישראל (כולל לבנון השנייה), חוקר גוף פוליטי - ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "זו לא בריחה מאחריות, זו חוסר נכונות בכלל לדון באחריות", טען. "לדעתי צריכה להיות ועדת בדיקה עם סמכויות משפטיות. להטיל את התפקיד הזה על ועדת החוץ והביטחון, זו הלצה גרועה. גוף פוליטי לא יכול לבצע מחקר ענייני בסוגיות הללו. הוא יכול לקבל בסופו של דבר את הדוח העצמאי ולהחליט מה לעשות איתו, זה בהחלט כן, או למשל למנות ועדה מקצועית שתתמקד בנושא מסוים. אבל לחקור בעצמו, כאשר הגוף הזה כפוף לשיקולים פוליטיים? זה לא רציני. לפני הבחירות עוד הייתה איזושהי מחאה בנושא, אבל כעת זה לא מעניין אף אחד, והחקירה יכולה להתמסמס".

"הבעיה כאן היא שמחמיצים הזדמנות ללמוד ולהשתפר", המשיך דרור. "מציאת אשמים לא מעניינת אותי - לקיחת אחריות לא חייבת לבוא לידי ביטוי בהתפטרות. אני לא חשוף לחומר הביטחוני החסוי על המבצע, אבל אני מעריך שהתוצאה לא תהיה כל כך נחרצת. ובכל זאת, בהיעדר בדיקה חיצונית, אי אפשר באמת לבצע לימוד מעמיק מהטעויות שנעשו. אם מסתכלים למשל על נושא המנהרות, ברור שיש הרבה שאלות סביב העניין הזה".

האם יש סיכוי לשיפור בנושא הזה בישראל בעתיד הנראה לעין? גם ריינהולד וגם דרור סבורים שהתשובה שלילית, אבל מסיבות שונות. דרור תולה את עיקר הבעיה במבנה המערכת הפוליטית, ואומר כי בעיניו ישראל צריכה לעבור למשטר נשיאותי: "יש בכך סיכונים, אבל זה מגדיל את היכולת של הנהגת המדינה לבצע מהלכים מורכבים, ובהתאם לכך גם לשאת באחריות לשאלות הרות גורל. אני מעדיף את נתניהו, שאינני תומך במפלגה שלו, כמנהיג עם יכולת ביצועית במשטר נשיאותי מרוסן היטב, מאשר במצב הנוכחי שהוא משותק לגמרי".

ריינהולד, מצדו, מצביע דווקא על מגמה עולמית של ירידת קרנה של המנהיגות הפוליטית, מגמה שמשפיעה על הציפיות של הציבור ממנהיגיו: "אני חושב שיש תחושה ברוב העולם המערבי, כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות, שאיכות המנהיגים בירידה. השאלה האם זה נכון או לא היא מסובכת מדי לדיון שאנחנו מנהלים כרגע, אבל זו התחושה. זה נובע מכמה גורמים. מצד אחד, האתגרים שדור המנהיגים של מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, היו עצומים - ועצם ההתמודדות איתם הגדילה את המנהיגים, דרשה מהם להוציא מעצמם יותר וגרמה בהתאם גם לציבור לראות אותם כך. במקרה הישראלי, זה נכון שבעתיים, כשמסתכלים על מה שהיה דרוש כדי להקים את המדינה, לשרוד את מלחמת העצמאות ולנצח במלחמת ששת הימים. האחריות באותה תקופה הייתה על כל הקופה".