לפני 13 שנים ביקש משרד החוץ מראש עיריית רמלה, יואל לביא, לארח בביתו למספר שעות את הממונה על יחסי החוץ של משרד הקנצלר בגרמניה. באחד מימי השבת הקיציים נחת הממונה בנמל התעופה בן גוריון, ונאסף בידי לביא, שמיהר לארח אותו בביתו עד צאת השבת. האירוח ניתן עם מלוא הכבוד וההדר לו זוכים בכירים בממשלות זרות, אך מי שהתקשתה בכך הייתה רעייתו של לביא, אילונה, בתו של השופט אריה סגלסון. היא אמנם כיבדה את התפקיד שמילא בעלה כשליח מדינת ישראל, אך נצמדה לעקרונותיו של אביה, ניצול שואה ששרד את זוועות המשטר הנאצי, תחילה בגטו קובנה בליטא ולאחר מכן במחנה דכאו. עם תחילת המפגש ביניהם, היא הבהירה כי לא תהיה מוכנה ללחוץ את ידו כיוון שהוא שליח של הפרלמנט הגרמני.
"ייצגתי את מדינת ישראל בדרך הכי ראויה ואת רגשותיי האישיים הנחתי במגירה, אשתי הבינה שאני שליחה של מדינת ישראל, לא היה ויכוח האם לארח אותו או לא, אבל היא לא הייתה מוכנה ללחוץ לו את היד. היא לא סלחה", אמר לביא. לדבריו, האירוע היה מעין בבואת ראי ליחסי ישראל- גרמניה באותם ימים. "מנקודת מבט אחת הממונה קיבל יחס חם ואירוח נפלא ומנגד העם היהודי לא הסכים ללחוץ את ידו. החברה היהודית האשכנזית היא הטרוגנית ביחס שלה לגרמניה, אי אפשר להסתיר זאת. יש כאלה שמקבלים את גרמניה ורוצים להיות חלק ממשפחת העמים ויש כאלה שזוכרים לה את העבר. הרבה נמצאים בין שני הקטבים הללו".
גם חברו של סגלסון, יו"ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי השתייך למחנה שנלחם מלחמת חורמה נגד קשירת היחסים עם הגרמנים. ניצול שואה, שילנסקי נתפס בשנות ה-50 כשבתיקו מטען חבלה שבאמצעותו ביקש לחבל בהסכם השילומים ודגל באידאולוגיית "בלי תוצרת גרמניה". רק בשנת 2000 התוודה בריאיון לגלובס כי נשבר ונכנס למונית תוצרת גרמניה. "אינני קונה, כמובן מכוניות גרמנית, אבל הגעתי למצב שבו לא יכולתי להיכנס לטקסי בכלל, ויצא שחיכיתי עד שיגיע טקסי לא גרמני בתור והנהגים של הטקסי הגרמני נעלבו שאני לא רוצה לנסוע איתם", הסביר. אך אפילו אז, הקפיד לציין כי גם בניו ונכדיו לא קונים תוצרת גרמניה, בעקבותיו. נכדיו סירבו להתראיין לכתבה כך שהשאלה אם הם מסרבים עדיין לקבל את "גרמניה האחרת" נותרה פתוחה. אך נכדיו של סגלסון לא אימצו לחיקם את אידיאולוגיית החרם על גרמניה. "זה התחיל להשתחרר כבר בדור שלי, בו אנשים ירדו לגרמניה. ודאי שזה קורה בדור השלישי של הנכדים, שספגו פוליטית את הקשר החם שיש לנו עם המדינה" אמר לביא.
ביום שלישי יחול יובל לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, אשר יצוין בביקור הרשמי הראשון של נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין בגרמניה. ב-12 במאי 1965 כוננו מדינת ישראל והרפובליקה הפדרלית של גרמניה את היחסים הדיפלומטים ביניהם. הדבר התאפשר לאחר הפגישה ההיסטורית בין ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון וקנצלר גרמניה קונרד אדנאואר במרץ 1960 במלון וולדורף אסטוריה שבניו יורק, בה הניחו השניים את היסודות לפיוס אחרי השואה ומלחמת העולם השנייה. לא מכבר אף שחזרו הנכדים של השניים את אותו מפגש היסטורי במלון וולדרוף אסטוריה בירושלים ביוזמתה של קרן קונרד אדנאואר בישראל.
אבן פינה משמעותית נוספת בדרך לכינון היחסים היה הסכם השילומים, שנחתם בין שר החוץ משה שרת וקנצלר גרמניה קונרד אדנאואר לפני 63 שנים. סכומי הכסף שהועברו סייעו להתפתחותה של מדינת ישראל הקטנה אשר הייתה בתחילת דרכה על סף פשיטת רגל, ובכך נפתח באופן רשמי סחר החוץ של מדינת ישראל עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. מה שהחל בגל של מחאה וחרמות מצד מתנגדי ההסכם, הפך במרוצת השנים לאחד מנתיבי הסחר העמוס ביותר שישראל מנהלת, השלישי בחשיבותו אחרי ארה"ב וסין. "בשנת 2014 עמד היקף הסחר עם גרמניה על גובה של 6.5 מיליארד דולר, מתוכם מעל ארבעה מיליארד בייבוא. זה מראה שהישראלים מאוד אוהבים לקנות מוצרים גרמנים, בעיקר בתעשייה, במוצרי השקעה ובמוצרי צריכה", מסביר גרישה אלרועי-אלוזר, מנכ"ל לשכת המסחר ישראל- גרמניה. "אנחנו לא נתקלים בקושי בשיווק מוצרים גרמנים. אולי יש אנשים בודדים שמתנגדים מסיבות ביוגרפיות או סיבות עקרוניות, אבל זהו מיעוט זעום. רוב הציבור הישראלי מאוד מעריך מוצרים גרמנים, אם מישהו יכול להרשות לעצמו מכונת כביסה גרמנית הוא יעדיף אותה על מכונת כביסה איטלקית, הוא יעדיף רכב גרמני על רכב אמריקאי".
בינואר האחרון ערך המו"ל הגרמני הגדול, ברטסלמן סקר שעוסק ביחסי ישראל-גרמניה בקרב אלף ישראלים ואלף הגרמנים. מהסקר עולה כי עמדות הישראלים חיוביות מאוד בכל הקשור לגרמניה. 68% מהישראלים מחזיקים בדעה חיובית על גרמניה ורק ל-24% דעה שלילית. סקר אחר שערכה קרן קונרד אדנאואר בישראל השנה מצא אחוזי תמיכה גבוהים עוד יותר. כמעט 70% מהישראלים ענו כי הם רואים את גרמניה באור חיובי ו-28%, אחד מכל ישראלי רביעי מחזיק בדעה "חיובית מאוד". רק ל-23% הייתה דעה שלילית. על פי הסקר, החיבה הגדולה לגרמניה נובעת במידה רבה מהתנהלותה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וממחויבותה לישראל: ל-70% דעה חיובית מאוד כלפיה. 83% מהנשאלים מאמינים כי לפרלמנט הגרמני יש מחויבות כלפיי קיומה של מדינת ישראל.
אורי נחמנזון, בן 34, איש תקשורת מתל אביב ודור שלישי לניצולי שואה, צפוי לעבור לברלין עם בת זוגו הגרמניה בחודש הבא. "חיפשנו שינוי בחיים, ונפתחה בפנינו הזדמנות בברלין", מסביר נחמנזון. לדבריו, זוהי עיר מאוד מגוונת ומאפשרת נוחות ואיכות חיים גבוהה. "בפעם הראשונה שהתגוררנו שם, צפו ועלו כל הרגשות וכל התמונות שראיתי בחיי מילדות. היה לי יותר קשה לעלות לרכבת, לפגוש אנשים מבוגרים ולשאול את עצמי איפה היו בזמן מלחמה". אך עם הזמן, השגרה בדרך כלל מנצחת. "עברתי תהליך מסוים, אתה חי במקום ולא יכול כל היום להתעסק בנושא הזה של השואה. אמא שלי אומרת לי מדי פעם: 'לי אין מה לחפש שם, אני לא הייתי עוברת לגור שם'. אבל הסבים שלי לא גילו התנגדות אז זה לא הקשה". לדבריו, אחד הדברים שסייעו בתהליך ההתאקלמות שלו הוא ההכאה על חטא שמופגנת ברחבי המרחב הציבורי הגרמני, בשונה ממדינות אירופאיות אחרות ששיתפו פעולה עם הנאצים אך לא לקחו אחריות על מעשיהן. "בגרמניה, בכל מקום מרכזי ניתן למצוא אזכור כלשהו של השואה. התיירים שמבקרים בברלין מכירים בעיקר את אנדרטת השואה המרשימה ואת המוזיאון היהודי, אבל מי שמכיר טוב את העיר, יודע שבכל מקום יש אזכור, אם זה שילוט בתחנות הרכבת או פרויקט אבני הנגף (פרויקט "שטולפרשטיין", במסגרתו משובצות במדרכות בערי אירופה אבנים עם פרטיהם של קורבנות הנאציזם). הגרמנים לא נותנים לעצמם לשכוח. זוגתי עובדת המון למען ישראל, היא עובדת במסגרת שמאוד מסייעת למדינה, וזה דור אחר לגמרי, דור שלישי שאתה לא יכול להטיל עליו אחריות. גם אני בעצמי עברתי תהליך שהוביל אותי לראות מעבר למוצאו של הגרמני שמולי. אבל אני חייב לציין שלא כל החברים שלי מרגישים כמוני, וזו זכותם".
עובר לברלין אך לא שוכח ולא סולח
בברלין מתגוררים כיום עשרות אלפי ישראלים, מכוני לימוד השפה מלאים עד אפס מקום ועסקי הנדלן של הישראלים בגרמניה פורחים. כמיליון ומאה אלף ישראלים עוברים מדי שנה דרך נמל התעופה הגרמני, ארבע מאות אלף מתוכם טסים בחברת התעופה הגרמנית לופטהנזה. הישראלים תופסים א המקום השני במספר התיירים שבפוקדים את ברלין, מיד אחרי ארה"ב. מתי הפסקנו לשנוא את גרמניה והתחלנו לאהוב אותה?
"אני לא יודע אם התחלנו לאהוב אותה, אבל היחס לגרמניה ובייחוד לברלין הוא מאוד אוהד", מאמין נחמנזון. "דורות של גרמנים גדלו אחרי המלחמה בתחושה של בושה, הם לא מתחמקים מאחריות, וזה גרם גם לצעירים בישראלי להתחבר אליהם ביתר קלות. אלו לא אותם אנשים רעים שעשו את הדברים האלה. בנוסף, הממשל בגרמניה מוביל קו פרו-ישראלי מאוד ברור, כבר בקווי היסוד של מפלגת ה- cdu שבראשה עומדת אנגלה מרקל יש קווי יסוד שמחויבים לביטחונה ועתידה של מדינת ישראל. "אני לא בעמדה של לסלוח ובטח שלא לשכוח, אבל ממד הזמן גורם לכך שהרבה יותר אנשים מרשים לעצמם להתחבר. אי אפשר לומר 'אני מחרים תוצרת גרמניה' כשחיל הים של מדינת ישראל מתבסס על צוללות גרמניות שנקנו בכסף גרמני ואפילו רכבת ישראל מתבססת על רכבות מתוצרת גרמניה. יחד עם זאת, אני יכול להבין אנשים שבוחרים להחרים".
ואכן, מסתבר, כי גם בשנת 2015 יש עדיין מי שדבק בחרם. "אידיאולוגיה זאת מילה די גדולה", מסביר אורי גרוס בן 49 מגבעתיים, נכד לניצולי שואה. בכל ארבעת הצדדים במשפחה שלי יש קרובים שנרצחו בשואה, התאיידו, נעלמו, נשרפו על ידי הגרמנים. אנחנו נמצאים בדור שאנשים מהתקופה עדיין בחיים. אני לא סולח להם, אני חושב שהאנטישמיות ושנאת היהודים היא משהו שנמצא אצלם בדם, זה משהו שטבוע בדי אן איי המרכז אירופאי הזה. אין לי שום עניין לבקר או לפרנס את האנשים שהשמידו את העם שלי. אין לי שום עניין לקנות מוצר גרמני, שיכול להיות שבעבר העביד בעבודות כפייה מישהו מהקרובים שלי, מהמשפחה שלי".
גרוס גם לא מאמין בקיומה של אותה "גרמניה אחרת". "אני לא חושב שהגרמנים שונים בצורה מהותית ממה שהם היו לפני 70 שנה, זאת אומה שעדיין שונאת יהודים. הגרמנים נמצאים תחת ייסורי מצפון ולאט ולאט זה משתחרר להם, הממשלה ניצלה את ייסורי המצפון האלה בכל דרך אפשרית אבל לפי סקר שקראתי, 20% מהעם הגרמני מציג את עצמו בגלוי כאנטישמי". יחד עם זאת, גם גרוס מעיד על עצמו שאינו "פנאט", וכי במציאות הגלובלית של היום לא ניתן עוד לדעת בוודאות מה "גרמני" ומה לא.
אז האם המתנגדים הגדולים נעלמו? "חלק מהם הלכו לעולמם, וחלק מהם לאט לאט התרכך", טוען אלרועי- ארלוזר. "ההתנגדות לתוצרת גרמנית מגיעה על רקע ניסיון אישי מר עם הישות הגרמנית. בשנים ההן היו הפגנות מאוד גדולות בישראל וכן גם בתקופת הסכמי השילומים ובעת כינון הקשרים הדיפלומטים. אבל לאחר מלחמת ששת הימים, הישראלים ראו כיצד גרמניה עמדה לצידה של ישראל ועשתה רבות למען ביצור היכולת ההגנתית שלה - גם מבחינת נשק וגם מבחינת יכולות כלכליות. הציבוריות הישראלית הכירה בסופו של דבר שיש גרמניה אחרת. אם אנחנו מדברים היום על הנהירה של חבר'ה צעירים ללמוד גרמנית או מעבר של אלפי ישראלים להתגורר בברלין, הם מקימים שם סטארטפים, מקיימים תרבות, מוזיקה ואומנות, לוקחים חלק מהסצנה ובעיקר מרגישים טוב. אפשר להגיד על היהודים הרבה דברים אבל לא שיש להם זיכרון קצר. אני לא חושב שיש מישהו שלא זוכר. יחד עם זאת, לראות את התמונה המלאה זה להבין שגרמניה היא מעצמה חשובה שעומדת לצד ישראל, בזמן שחבריה בעולם הולכים ומתמעטים".