בשעות שבהן נכתב טור זה, עושה מסת המפגינים האחרונה את דרכה מכיכר רבין שבלב תל-אביב חזרה לפריפריה. סילוני מים ניתזים עוד פה ושם על אותם אלו שמנסים למשוך את הרגע ההיסטורי. השאלה הגדולה מה יקרה מחר- מחרתיים, עדיין נמצאת באוויר ואין איש יכול בשלב זה להתנבא. אבל דבר אחד ברור: קולות ההדף של רימוני ההלם, שהעלו אסוציאציות ממקומות שנראים לנו רחוקים כמו כיכר תחריר ובולטימור, ניפצו בועות בתודעה הישראלית הכוזבת. הבועה הראשונה להתפוצץ היא תפיסתם של אותם אזרחי ישראל ממוצא אתיופי כאזרחים פאסיביים הנוטים להתנהל בשקט ובצייתנות. הבועה השנייה, היא תפיסתה של העיר תל אביב כאקס טריטוריה הנמצאת מחוץ לטווח ההפגנות האלימות.
קל לנו לשכוח, אבל בהיסטוריה הפוליטית של ישראל האלימות נוכחת כמעט בכל המאבקים החברתיים. במינונים כאלו או אחרים פגשנו בה בהפגנות בין ימין לשמאל, בהפגנות החרדים, בהפגנות הפנתרים השחורים, בהפגנות האזרחים הערבים ואמש, בהפגנת האזרחים יוצאי אתיופיה. זה לא מפתיע. האלימות הפוליטית מתפרצת בדרך כלל כאשר קבוצות מסוימות חשות מנוכרות לממסד, קוראות עליו תיגר ומפתחות אליו יחס כאל אויב. הדבר קורה בעיקר כאשר האופציות הפוליטיות נתפסות כמי שחסומות בפניהן וכחסרות תועלת להבאת השינוי המיוחל מבחינתן. הממסד מצדו תופס קבוצות אלו כמסוכנות וכמי שמערערות עליו, ואינו בוחל לעשות שימוש בכוח שהוא פעמים רבות אינו מידתי. הדבר מסביר למשל מדוע המחאה החברתית של קיץ 2011, שנתפסה כמחאתו של השבט הלבן, וככזו לא ביקשה לערער על הממסד באופן שורשי, הייתה נטולת אלימות.
זה לקח 30 שנה לאזרחים יוצאי אתיופיה, עד שקם דור הצעירים שלהם הדובר עברית שוטפת, המשרת בצבא והמעורה בחיים האזרחיים והרים את קולו. קול צעקה של קבוצה שכמחצית מחבריה מצויים מתחת לקו העוני, אחוז גבוה מהם יושבים בבתי כלא, סובלים מגילויי גזענות, אפליה ואלימות משטרתית. קול של קבוצה שאחד מבניה, יוסף סלמסה, נמצא מת לפני כחודשיים לאחר שנעצר ועבר התעללות על ידי המשטרה ועד כה לא ברור מדוע.
נתונים קשים אלו, הביאו את יוצאי אתיופיה לחוש זרות ותסכול ביחס לחברה הישראלית ומנעו מהם כל אפשרות להזדהות אתה או לראות בה קבוצת התייחסות. בשלב די מוקדם של שהייתם בישראל היא פסקה לשמש עבור רבים מהם מודל לחיקוי. במקומה הם פנו לאמץ את התרבות השחורה האמריקאית. הסולידאריות שלהם עם האדם השחור גברה על המכנה המשותף היהודי שנותר עבורם ריק מתוכן ומתסכל. לא קשה, אם כן, להבין כיצד תמונות המפגינים מגטאות השחורים בבולטימור הדליקו את התבערה גם בגטאות של השחורים היהודים בערי הפריפריה הישראליות והעניקו להם רוח גבית. רוח שהביאה אותם להציב אמש תמרור אדום לחברה הישראלית ולומר לה לא עוד.
לכל הטורים של ד"ר רויטל עמירן
הבועה התל אביבית אינה מורגלת בגילויי אלימות המוניים. כבישים נסגרים בה בדרך כלל לרגל תחרויות ריצה וחגיגות של רכיבת אופנים. זריקות האבנים, שריפת הצמיגים, זרנוקי המים, סוסים ושוטרים עם מגנים כל אלו מצויים מבחינת העיר ללא הפסקה מעבר להרי החושך. ההפגנה, אם כן, הכתה רבים מהתושבים בהלם לא מפני שאלימות פוליטית היא דבר נדיר בישראל, אלא בעיקר משום שהם אינם מורגלים בה סמוך לביתם. במובן הזה ההפגנה של אמש היא ציון דרך בחייה של העיר. היא הכניסה אותה ולו לכמה רגעים ל"היכל התהילה" של הפריפריאליות הישראלית. כפי שאמרה אחת מבעלי בתי הקפה שניזוקו: "אני בהלם. אני מרגישה כאילו עזה זה כאן."
ימים יגידו מה יהיו הישגיה של המחאה והאם היא תצליח לשנות באופן רדיקאלי את מצבם של האזרחים יוצאי אתיופיה. רבות תלוי בהתנהלותה של המנהיגות שתצמח ובאופן שבו הפוליטיקאים וראשי המשטרה ינהלו משבר זה. אבל מה שברור הוא שאפליה וחוסר שוויון מתמשכים סופם להביא לידי זעם אלים גם את הרגועים שבאנשים. זעם שכזה אינו עוצר בחצרות האחוריות של המדינה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.