בדצמבר 2013 נסעה ג'סטין סאקו, מנהלת יחסי ציבור בחברה ניו יורקית גדולה, לטיול שאותו היא ליוותה בציוצים ארסיים. 170 העוקבים שלה קיבלו דיווח על נוסע גרמני בעל ריח גוף דוחה בטיסה מניו יורק ללונדון. בנמל התעופה הית'רו היא שחררה לאוויר העולם בדיחה על השיניים הגרועות של האנגלים ולפני שהמריאה לדרום אפריקה היא כתבה: "נוסעת לאפריקה. אני מקווה שלא אדבק באיידס. אני רק צוחקת, אני לבנה!".
עד להמראה היא הסתובבה בנמל התעופה, בדקה את חשבון הטוויטר. דבר לא קרה. איש לא הגיב או או צייץ מחדש. סאקו עלתה למטוס, כיבתה את המכשיר, ולמשך 11 שעות היתה מנותקת מהעולם. עם הנחיתה היא הפעילה את הסמארטפון שלה וגילתה הודעה מחבר שעמו היא לא דיברה שנים: "אני מצטער מאוד לראות מה שקרה". סאקו לא הבינה על מה הוא מדבר. "ואז הטלפון שלי התחיל להתפוצץ", היא סיפרה לסופר ג'ון רונסון. העולם שאותו היא עזבה בלונדון השתנה לגמרי - ולעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.
רונסון הוא עיתונאי וסופר לונדוני, יהודי נטול קשר רגשי לישראל ויוצר סרטי תעודה. בתחילת המאה הוא כתב את Them, על קיצונים פוליטיים, סהרורים ואנשים, חלקם מסוכנים וחלקם בעלי השפעה עצומה, החיים בצל תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות. רונסון נמשך תמיד לאנדרדוגס, לצדדים העגומים-קומיים של החיים ולאנטי גיבורים באשר הם. סאקו היא דמות רונסונית קלאסית והיא אחת מגיבורות הטראגיות של ספרו החדש: So you've Been Publicly Shamed. ואם מישהו חושב שמדובר בתופעה ישראלית בלבד, מוטב לו שיציץ בספר.
רונסון פגש את סאקו בניו יורק והיא סיפרה לו על אותן דקות, עדיין בתוך המטוס במסלול הנחיתה בקייפ טאון. חברתה הטובה ביותר, האנה, סימסה לה: "התקשרי אלי מייד, את הטרנד מספר אחת בעולם בטוויטר עכשיו". הבדיחה שאותה היא הקלידה כמעט בהיסח הדעת בכדי לזכות בכמה צחקוקים הפכה לנושא שיחה גלובאלי, ורוב העולם לא אהב אותה. "איך @ג'סטיןסאקו קיבלה עבודה ביחצנות? רמת הגזענות שלה מתאימה לפוקס ניוז. #איידס פוגע בכולם!", צייץ אחד. "אין לי מילים לציוץ הדוחה, מבחיל, גזעני של ג'סטין סאקו. אני מזועזע", התחלחל אחר. אלפי טוויטים דומים שצויצו קראו לפטר אותה או להחרים את החברה בה היא עובדת. "כל מה שאני רוצה לחג המולד הוא לראות את הפרצוף של @ג'סטיןסאקו כשהמטוס ינחת והיא תבדוק את האינבוקס שלה", נכתב. ההאשטאג "#האםג'סטיןנחתהכבר?" הפך לבדיחה של הערב. רונסון מגלה תמיד אמפטיה אמיתית לקורבנות של גופים גדולים, של ממשלות, של חברות ענק, של מפלגות מסוכנות. הפעם ישבה מולו קורבן של הציבור הנורמטיבי.
איבדה את עבודה והסתגרה בביתה
"זו בדיחה על סיטואציה שקיימת", הסבירה סאקו לרונסון. "זו הייתה בדיחה על המצב הנורא שקיים בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד, מצב שאנחנו לא מעניקים לו תשומת לב. זו הייתה תגובה בוטה על אחוזי האיידס חסרי הפרופורציה. לצערי אני לא דמות בסאות'פארק או קומיקאית, ולכן אין לי זכות להגיב על מגיפת האיידס באופן לא פוליטקלי קורקט בפלטפורמה ציבורית. במילים אחרות: לא ניסיתי לעורר מודעות לאיידס או לעצבן את העולם או להרוס את חיי. החיים באמריקה מציבים אותנו בבועה בנוגע למה שקורה בעולם השלישי. צחקתי על הבועה הזו".
סאקו חושבת שזו היתה סאטירה חברתית. אחרים רואים בציוץ שלה דוגמה לטעם רע. יש כאלו שחושבים שהוא היה נגוע בגזענות. ועדיין, מדי דקה מתפרסמים ציוצים גרועים בהרבה של גזענות טהורה שאין בה דבר וחצי דבר מלבד מתקפה על מוצאו של המותקף. מדי יום אפשר להיתקל גם בפיד של אנשים רגילים לחלוטין, עם ציוצים שמורכבים בעיקר ממילים כמו פאקינג ניגר-יהודי-ציוני-ערבי-קאנט-זונה שמנה וכו'. עם זאת, סאקו עוררה את התגובה הכימית שהופכת גולשים תמימים ומשועממים להמון מטורף אחיד בדעתו, שמעודד את עצמו בהדהוד אין סופי של פייבוריטס וריטוויטס.
סאקו מספרת שביממה שבה התפוצצה הפרשה היא בכתה את משקלה בדמעות. היא פרסמה התנצלות וקיצרה את החופשה המשפחתית שלה בדרום אפריקה מטעמי ביטחון. אנשי הצוות במלונות שבהם היא הייתה אמורה להשתכן איימו לשבות אם היא תתארח בהם. בקייפטאון נזפה בה דודתה ואמרה לה שהכתימה את שם המשפחה, שתמיד התנגדה לאפרטהייד. סאקו איבדה את עבודה והסתגרה בביתה. עיתונאי בשם סם בידל, שכנראה היה זה שהפיץ את הציוץ עם הספין הארסי, הסביר לרונסון: "העובדה שהיא הייתה מנהלת יחסי ציבור בחברה גדולה הפכה את זה למענג במיוחד. זה מספק מאוד לומר 'בואו נדאג שהציוץ הגזעני הזה יעלה לה ביוקר', וכך היה. הייתי חוזר על זה שוב".
בכפרים ברחבי אנגליה ניתן לראות לא פעם במדשאה שליד הפאב מתקן ישן, המורכב מלוחות עץ עם כמה חורים. זהו הסד שבו נענשו עברייני הכפר: ידיים, רגלים או ראש הוכנסו אליו והפושע האומלל הוצג לראווה בכיכר הכפר. גם באמריקה של המאה ה-18 רווח המנהג עד שנעלם בהדרגה עד תחילת המאה ה-19 (רק מדינת דאלאוור התעקשה להמשיך בסוג כזה של ענישה אל תוך המאה ה-20). העונש לא היה גלום באובדן חופש התנועה הקצר יחסית של המורשע, אלא בהשפלה, בשיימינג (ביזוי בפומבי) הציבורי. הבושה נותרה גם כשהאיברים שוחררו מהסד והקורבן הלך לביתו. היום, טוען רונסון, החליף האינטרנט את מתקן העץ הפרימיטיבי, אך המהות נותרה כשהייתה. השיימינג חזר להיות עונש מקובל, אך בניגוד לעבר, הפעם הוא לא מושת על ידי בית משפט אלא על ידי ציבור נטול פנים וחסר אחריות אישית. "אני משער שכששיימינג משוגר כמו טיל ממזל"ט הנשלט מרחוק, אף אחד לא צריך לחשוב כמה הרסני הוא הכוח הקולקטיבי שלנו. פתית השלג אף פעם לא מרגיש אחריות על מפולת השלגים", הוא כתב.
בעבר נענשו הפושעים גם בהצלפות. הקהל שצפה בהצלפה ציפה לקבל בידור איכותי ואם המצליף לא עשה את מלאכתו כראוי או סבל מלב רחום, הוא היה חשוף לשיימינג משלו בעיתונות התקופה. היום ההצלפות באות במסגרת של 140 תווים.
רונסון מתאר את סיפורו של ג'ונה לרר, שנחשב לעילוי עיתונות מבריק עד שהתגלה כמפברק ציטוטים, מזייף עובדות, מעתיק פסקאות וממחזר חומרים. לרר איבד את משרתו בניו יורקר והפך למקור לעג. בניגוד לסאקו לא היה ספק באשמתו. לרר היה ראוי לפיטוריו, אבל לא לטקס שאותו הוא עבר מאוחר יותר כשהוזמן לשאת הרצאה ולהתנצל על מעשיו. לרר עמד על במה כשלצדו מסך ענק שהקרין ציוצים בשידור חי שהתייחסו להרצאה. בתחילת הערב הציוצים היו סימפטיים, אבל אז החל לרר להסתבך בתירוצים לא משכנעים. אחת אחרי השנייה, נחתו הצלפות השוט האלקטרוני, צורבים את עורו בלעג ובבוז. "@ג'ונהלרר הוא סיוציופט מזדיין", "קיטורים של נרקיסיסט חסר חרטה הזוי", וגם "הדרך היחידה שבה @ג'ונהלרר יוכל להציל את עצמו היא בבחירת מקצוע אחר. הוא מוכתם לנצח ככתב".
"לנצח" היא מילת מפתח. פעם טעות קטנה כמו בדיחה חסרת טעם הייתה נעלמת בן רגע. היום היא מסוגלת להתפשט ברחבי העולם מהר יותר מנגיף שפעת. פעם פרובוקציה מצולמת הייתה נשארת בחוג המשפחה, היום גוגל זוכר אותה לנצח. חפשו את לינדזי סטון במנוע החיפוש שלכם ותקבלו צילום של אישה רוכנת ליד שלט בבית הקברות האמריקני הלאומי בארלינגטון. על השלט כתוב "כבוד ודומיה", ואילו סטון נראית צועקת כביכול וזוקרת אצבע. במסגרת טיול לוושינגטון הצטלמה סטון בפוזה הזו ליד השלט והעלתה את התמונה לעמוד הפייסבוק שלה. במשך כמה שבועות לא קרה כמעט דבר, אם כי כמה חברים חשבו שזו תמונה פוגענית. בן זוגה של לינדזי שאל אותה אם היא רוצה להוריד את התמונה, והיא ענתה שלא. הטעות הזו שינתה את חייה.
זה היה התחביב של סטון - להצטלם ליד שלטים המורים לה איך להתנהג ולעשות ההיפך, כמו עישון סיגריה ליד שלט "העישון אסור". בשלב מסוים הפכה התמונה ללהיט אינטרנטי, וחיפוש תחת שמה העלה אותה בעשרות עמודים. סטון, מטפלת מוערכת בילדים אוטיסטים, הפכה למקור שנאה פטריוטי. היא הואשמה בהיותה שונאת אמריקה, שונאת צבא, בחוסר כבוד לחללים וכמובן בהיותה "פמינסטית שמנה". סטון פוטרה מעבודתה והסתגרה בביתה כמעט שנה.
התפרצויות השיימינג בטוויטר ופייסבוק הפכו לכלי שמעקר יצירתיות ומקוריות. כל בדיחה מעט חריגה, כל ציוץ ארסי, כל אמירה נועזת או אווילית עשויה להיות המשמעותית בחייך. הזעם עלול להתעורר, וטפטוף של אנשים שלא אהבו את הבדיחה יהפוך לזרם עכור שיטביע אותך. בעוד שבעלי תפקידים כפופים למשטר אימים של תקינות פוליטית, נהנה ההמון חסר הפנים מחופש כמעט מוחלט לזהם את היעד התורן ברפש גזעני, שקרי ומעליב. כל אחד הפך לקורבן פוטנציאלי למסע שיימינג. מסקנה אחת היא שצריך לחשוב טוב לפני כל טוויט ופוסט. מסקנה נוספת שמצא רונסון היא שלגברים קל יותר להתאושש אחרי שיימינג קטלני. להם יש יותר סיכוי למצוא עבודה וגם להתאושש פסיכולוגית. מסקנה אחרת הייתה אישית: הוא החליט להימנע משיימינג, למרות הכיף הכרוך בכך. "כמו צמחוני שמתגעגע לסטייק, אבל פחות ממה שהוא חשב, אני לא מסוגל להתעלם מהמחיר המוסרי", הוא כתב. זו מסקנה שמתאימה לרונסון, אדם מקסים ורך דיבור עם חיבה לאנדרדוגס.
אחד הסיפורים המאלפים בספרו נוגע לשני מתכנתים. במרץ 2013 הם ישבו בפייקון, בכנס מקצועי, וסיפרו אחד לשני בלחש בדיחות עם גוון מיני של מתבגרים על דונגלים ושאר מושגים טכניים. אחרי שתי בדיחות לא מצחיקות במיוחד, אישה שחורה בשם אדריה ריצ'רדס שישבה לפניהם צילמה אותם והעלתה את הצילומים לטוויטר עם הכיתוב: "לא קול. בדיחה מינית ועוד בדיחה על דונגלים 'גדולים'. ממש מאחורי. #פייקון".
האנק, אחד המתכנתים, נקרא החוצה באמצע ההרצאה ולמרות התנצלותו התבקש לעזוב. למחרת הוא פוטר מעבודתו על אף היותו נשוי ואב לשלושה ילדים. באותו ערב הוא פרסם את ההצהרה הפומבית היחידה שלו: "היי, אני הבחור שהעיר את ההערה על הדונגלים הגדולים. ראשית אני רוצה להתנצל. באמת שלא התכוונתי לפגוע באיש ואני מתחרט על ההערה ועל האופן שהיא גרמה לאדריה להרגיש. הייתה לה כל זכות לדווח עליי ואני מצדיק את עמדתה. כתוצאה מהצילום, פוטרתי היום וזה מבאס, כי יש לי שלושה ילדים ומאוד אהבתי את עבודתי. היא לא הזהירה אותי, היא חייכה בזמן שהיא צילמה וחרצה את גורלי".
הפוסט הזה החל להתגלגל וריצ'רדס החלה לקבל הודעות ואיומים על רצח ואונס. "בוא נצלוב את הזונה הזו", כתב אחד. למחרת הופל האתר של החברה שבה היא עבדה. החברה הוזהרה שההתקפות יימשכו כל עוד היא מועסקת. תוך שעות ספורות היא פוטרה.
החלה לקבל הודעות ואיומים על רצח ואונס
"הרגשתי סכנה", היא סיפרה לרונסון, עשרה חודשים מאוחר יותר על תחושותיה בכנס. "הגוף אותת לי: 'את לא בטוחה. אתה מכיר את האמרה שגברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם ונשים מפחדות שגברים יהרגו אותן? אז ככה". רונסון שאל אותה אם היא מתחרטת על שהביאה לפיטוריו של האנק. "הוא גבר לבן ואני אישה שחורה יהודיה. הוא אמר דברים שיכולים להתפרש כפוגענים כלפיי, כשישבתי לפניו. יש לי אמפתיה, אבל היא מוגבלת. ראיתי שאנשים חשבו ש'אדריה לא ידעה מהי עושה כשהיא צייצה', אבל ידעתי".
היא האשימה את האנק בפיטוריה: "מעשיו שלו גרמו לפיטוריו, ועדיין הוא הצליח להאשים אותי. אם הייתי נשואה עם שני ילדים, בשום אופן לא הייתי מספרת בדיחות כמו אלו שהוא סיפר בכנס. יש בי רחמים, אמפתיה, מוסר ואתיקה שמדריכים אותי בחיי בחיי היום יום. אני תוהה לעיתים קרובות איך אנשים כמו האנק עוברים את חייהם מבלי שהם מודעים איך 'האחר', חי את חייו, באותו עולם כמוהו אבל עם הרבה פחות הזדמנויות".
בימים אלו סימנה ריצ'רדס את רונסון אחרי התייחסות לא סימפטית אליה ב"גרדיאן", עיתונו של רונסון. הוא נמנע מלהגיב. אבל ספק אם ההתאפקות שלו תאומץ על ידי הציבור הרחב. הרי כל כך קל לפגוע באדם כמו ריצ'רדס ולהנות כשצונאמי השנאה יכה בה, אבל זו ההרגשה גם כשמדובר באנשים שלא חטאו במאום. "ניו יורק טיימס", שכתב על הספר, סבור שהגיע השעה לחקיקה ולניהול אחראי יותר מצד ענקיות האינטרנט. יש בזה היגיון: המצב היום מאפשר לכל גולש אנונימי להתנהג כתינוק המחזיק אקדח בידו, והכדורים הם 140 תווים אלקטרונים.
(עדכון ראשון: 11:26)