" ה' באייר תשל"ד 27.4.1974 כמה נפגעים יש לכם? שאל מן המסוק החובש המוטס מאיר רוזנשטרוך שהיה בדרכו לחלץ פצועים והרוגים מפעילות מבצעית בשיא החרמון המסוק התקרב לנחיתה נפל התהפך ועלה בלהבות . הודעה נמסרה למשפחות..."
כך נכתב בעיתון לפני 41 שנה, על אחי הצעיר מאיר רוזנשטרוך שנפל, והוא רק בן 22 שנים ו-7 חודשים. מרגע זה הכל התהפך, הורי שקעו בעולמם שהתמוטט והתרסק לרסיסים. ופתאום, האחים מתבקשים בעת ובעונה אחת לחזק ולתמוך בהורים, להתרחק מהאבל ולהמשיך בחיים.
הביטוי העיקרי של המצב החדש אליו נקלעים האחים היא הקמת חומת מגן מהשכול האישי. המעמסה שנופלת על האחים כבדה מנשוא, קשה להתמודד עם האובדן האישי, והנה מעמיסים עליך את כל היתר במסגרת המשפחה שקרסה ואיננה עוד כפי שהיתה.
ומתי מותר לנו האחים השכולים להתאבל?! רק כעבור שנים, אחרי זעקת השבר של אמא, אחרי בכי קורע הלב של אבא, ובדרך כלל זה בא לאחר הפרדה מההורים.
הכעס מתחיל לפרוץ והמשבר מקבל ביטוי חיצוני יותר, זועם יותר. מהמקום הקשה והכואב הזה, חיפשתי מישהו לדבר איתו. הייתי צריכה אחות ולא סתם אחות, אחות כמוני אחות שכולה, שתבין אותי גם ללא המילים.
הצטרפתי לארגון "יד לבנים", הארגון היציג היחידי של המשפחות השכולות הכולל הורים ואחים. מקום לכאב, מקום לקושי, לחוש תחושת הקלה גם אם היא רגעית. מקום להבטיח את המשכיות הנצחת זכרם של הנופלים ובמה להשמיע הן את כאבם וצורכיהם של האחים.
בשנים האחרונות חלה נקודת מפנה בהתייחסות לאחים שחיו בצל השכול, והחל להשמע קולם. אני יודעת שהכאב לא נעשה פחות כואב והזמן לא מרפא, אבל הביחד בארגון יד לבנים עוזר לכל אחד להתמודד בדרכו שלו .
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.