אינני יודע כמה מהציבור היהודי עוקב אחר מה שמתרחש בישובים הערביים, והאם שמע על הריסות הבתים שלאחרונה, קיבלו תאוצה מדאיגה המראה על כוונותיהם של גורמי ממשל שונים.
לפני מספר ימים נהרס בית בכפר כנא, אתמול נהרסו שלושה בתים בכפר דהמש ליד רמלה, ולאחרונה, נהרסו בתים רבים ביישובים בנגב. בנוסף, ישנם בתים רבים המאוימים בהריסה - בטייבה, קלאנסווה, אום אל-פאחם ויישובים אחרים. לאורך עשרות שנים, בעיות הקרקע, התכנון, והבנייה, היו המכשול העיקרי ביחסים בין המדינה לבין הקולקטיב הערבי בארץ.
ב-1948, הייתה לערבים בעלות על יותר מ-80% מהקרקע, כיום יש להם בעלות רק על 3.5% בלבד, וכולנו יודעים מה עלה בגורל השאר. אדמותינו הופקעו והועברו לרשות המדינה או ליישובים יהודים. מצב זה יצר מחנק תכנוני במקביל להיעדר תכוניות מתאר מוסדרות, ברוב היישובים הערביים, ולכן, האזרחים הערבים נאלצים לבנות ללא היתר. לא בגלל נטייה גנטית הם בונים, אלא בשל צורך קיומי לקורת גג על הקרקעות הפרטיות של כל אזרח ואזרח.
האחריות לתכנון ובנייה ארצית היא של המדינה, אך כאשר היא מגלה נדיבות וראייה עתידית בתכנון יישוב יהודי, היא מגלה צרות עין וראייה חמדנית בקרקעות היישובים הערביים. אנחנו, הערבים, מהווים 20% מהאוכלוסייה, אך בידינו רק 3.5% מהקרקע, ומחצית מקרקע זו, אינה ניתנת לפיתוח כתוצאה מהגדרתה כשמורות ברמות שונות.
לאחרונה, כדי לבחון את סוגיית הבתים ללא היתר, הוקמה וועדה בין-משרדית שהוכרזה על ידי משרד היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים ואחרים. הרושם שלנו הוא - שבמקום לבדוק באופן יסודי את הסוגיה ולנהל דיאלוג עם הנהגת הציבור הערבי - עם נבחריו, הוועד הארצי, "הרשימה-המשותפת", וראשי המועצות, התחילו בביצוע צווי ההריסה באופן סיטוני, תוך יצירת מתח מיותר. שמעתי פקידים בכירים שמכנים זאת: "שוויון באכיפה". זה מזכיר לי את התמונה עם שני ילדים, אחד נמוך והשני גבוה, שניהם עומדים על שני דרגשים באותו גובה, ולמרות שהדרגשים שווים, התוצאה הסופית היא בלתי שוויונית בעליל.
העימות מתקרב. הרגשת זעם עצומה שוטפת את החברה הערבית-פלסטינית בתוך מדינת ישראל. בשל היעדר צדק, מדינת ישראל, זאת שיצרה את בעיית המחסור בקרקע, חייבת באופן מוסרי ומתוך עיקרון הצדק והשוויון, לנקוט דווקא בהעדפה מתקנת, להאיץ תוכניות מתאר, להפסיק את ההריסות למספר שנים, בדיוק כפי שהציע הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות. על המדינה להכריז על לגליזציה של אלפי יחידות דיור המאוימות בהריסה, להקצות הקצאה שוויונית של קרקע, כפי שהצעתי בהצעת חוק, שתמיד נופלת בגלל התנגדות הממשלה.
יש לתכנן יחידות דיור, למשל, תכנון 160 אלף יחידות דיור עד 2020, כפי שהציע המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי. יש להכריז על וועדות מקומיות לישובים ערביים שאוכלוסייתם מעל 20 אלף. יש להיענות לדרישה שלנו להקים יישובים עירוניים ערביים חדשים ולהתחיל בהקמת עיר ערבית חדשה כפי שהצעתי בערב כניסתי לכנסת ב-1999, עיר ערבית - לא שכונה חדשה ביישוב קיים.
לצד שיווק קרקע לבנייה בישובים הערביים, ודירות מוזלות לזוגות צעירים, מהמעט שמשווק משרד השיכון בישובים הערביים, מתגלה, כי מחיר הקרקע לבנייה גבוה מהמחיר בישובים היהודים. אזרח ערבי צריך להשקיע 190 משכורות חודשיות כדי לקנות דירה, מול 145 משכורות ביישוב יהודי.
ב-2013 אושרו 22,823 יחידות דיור, מתוכן רק 1,241 יחידות בישובים ערביים, במחוז הצפון 52% מהתושבים הם ערבים המתגוררים ב-83 ישובים, אך 1,241 היחידות, נמצאות רק בשמונה ישובים ערבים. כלומר - 75 ישובים ערבים נותרו ללא תכנון.
ב-2013 לא היה שיווק קרקע לבנייה לשכירות באף ישוב ערבי, רק 2.4% מהמענקים של משרד השיכון הולכים לערבים המהווים חמישית מכלל אוכלוסיית המדינה, רוצה לומר אנחנו מרגישים שאנו מותקפים בנושא שהוא זכות יסוד - הזכות לקורת גג, עם התנכרות של השלטון המרכזי לצרכים הטבעיים, האנושיים והתכנוניים של החברה הערבית בארץ.
מיד לאחר הבחירות, מישהו החליט לדחוף אותנו אל עימות כפוי. איננו מחפים עימות כזה, אלא דורשים הסדרה ומרווח מחייה נורמלי ומודרני, העונה על הצרכים העכשוויים, ובעיקר נותן אפשרות של פיתוח עתידי. אם יכפה עלינו עימות נתגונן, כי הזכות הזו היא זכות המוכרת על ידי חוקים אוניברסאליים, על ידי אמנות בינלאומיות, ועל ידי עיקרון הצדק הטבעי.
אין ספק שהמצב החדש מחייב אותנו - מלבד הפנייה למשרדי הממשלה, למוסדות משפט גם לפנייה למוסדות בינלאומיים. אין יותר צודק ממאבק של 20% מהאזרחים במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, אך מתעמרת בחמישית מהאוכלוסייה שלה רק בשל שיוכם הלאומי. אין עוד מקום בעולם שיש בו כפרים לא מוכרים, כמו שיש בנגב עם עשרות אלפי תושבים ללא תשתיות, ללא בתי ספר, ללא טיפות חלב וללא אספקת מים. נרצה לפתור זאת כאן ועכשיו, אך במקביל נשמיע את הזעקה שלנו בכל מקום.
אנו מושיטים יד לכל מי שמוכן להקשיב, לסייע, ולגלות הבנה לצרכים האלה של האוכלוסייה הערבית. זה אחד הנושאים ש"הרשימה-המשותפת" חרטה על דגלה, ואנחנו נניף את הדגל הזה בכל מקום. חובה עלינו להתגונן מפני המתקפה על הבתים, מפני המתקפה על קורת הגג ועל מה שנשאר מהמדינה.
אל תדחפו אותנו לעימות, כי אם נצטרך נתגונן, ושמישהו שם למעלה יעשה בדק בית מי מוביל את כולנו לעימות כפוי. דמוקרטיה ושלטון חוק אמורים להתבסס על עיקרון הצדק הטבעי שנותן הזדמנויות שוות, ולא דוחק אוכלוסיות שלמות אל הפינה, ללא יכולת ליהנות מהטוב הכלכלי, בעיקר בתחום הקרקע, שפעם הייתה כולה שלנו.
אני מקווה שמי שהתייחס אל הערבים כ"מי שנוהרים לקלפיות", לא אחראי כיום לצווי הריסה המבוצעים באופן סיטונאי, ולא נוהר אל הדחפורים.
דברו איתנו, תקשיבו לנו ואל תשלחו אלינו דחפורים. תתיחסו אלינו כאל אזרחים ולא כאל אויבים. לדבר ולא לדחוק. לבנות ולא להרוס.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.