להתכונן ליום הזיכרון זה כמו להתכונן לליל הסדר

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

גיא למדה לגזור קופונים. היא עדיין קטנה מאוד, אז אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נעשה בתמימות. זה התחיל כשניסיתי לקחת ממנה את חבילת המנטוס החמישית שהיא התחילה לחסל. "אימא", היא אמרה בהתרסה אבל עם חיוך קטן וממזרי, "אבא סלי דולבי סבסמיים, פעם, הוא הרשה לי לאכול המון סוכריות". לכי תתווכחי. שבוע אחרי זה היא השתמשה באותו הטיעון כדי להסתובב יום שלם בבגד ים רטוב: "אבא סלי סבסמיים דולבי הרשה לי אתמול בסמיים, להישאר כל היום בבגד ים".

אתמול חגגנו יומולדת למאיה, הגדולה. כבר עשר שנים עברו מאז שהפכתי לאימא. מאז שהפכנו להורים. הזמנו את כל החברות שלה לסטודיו לקרמיקה. הבלונים נתלו, החטיפים עמדו מוכנים על השולחן, ואני ראיתי בזווית העין את דולב עומד בצד וצוחק עליי, על איך הילדה עוד רגע עוברת את האימא הגמדה שלה בגובה. היומולדת היה מאוד שמח, למאיה. בסוף הערב, בזמן שהיא פתחה את המתנות, היא אמרה: "זה היה היומולדת הכי טוב שהיה לי בחיים".

לילה לפני, התקשרו משפחה וחברים לאחל מזל טוב למאיה. ואני הייתי עסוקה בסריקת מסמכים ותמונות של דולב לספר זיכרון שמכינים לו ביחידה. "כן, היא מאוד מתרגשת", אמרתי בעודי סורקת את גיליון הציונים שלו מעוד קורס שסיים בהצטיינות. "קניתי לה ממתקים", סיפרתי בעודי נוברת בארגז הדברים החשובים שאסור לזרוק אבל אסור גם להסתכל עליהם, כי אז לא נרדמים עוד לילה. נתקלתי פתאום בכתב המינוי שלו לתפקיד מפקד גדוד גפן, התפקיד שסיים את חייו. ואז סגרתי את הארגז וחזרתי לארגן את המסיבה. כי למרות שהחיים תמיד יהיו מעכשיו מהולים במוות שלו (כך מסבירים לי כולם. בינתיים זה הפוך, החיים מתעקשים להידחק ולהפריע לי להתרכז במוות שלו), יש דברים שקשה לערבב. סגרתי את הארגז ואת המחשב והתיישבתי לכתוב ברכה לילדת היומולדת שלי.

מה מאחלים לילדת היומולדת שלי?

בלבי אני מאחלת לה דברים גדולים. שתדע לצמוח מתוך האובדן הזה. שתצליח לזכור את אבא שלה בחיוך ובאהבה, בלי הכאב הצורב של הגעגוע, ושלא תשכח את כל הרגעים האוהבים והיפים שהספיקה ליהנות איתו. אבל ילדת היומולדת שלי היא ילדה בת 10, ומגיעים לה איחולים של ילדה. ילדה רגילה שחוגגת יומולדת שמח ונטול דאגות. אז כתבתי לה איחולי שמחה וחיבוקים, חברות ומתנות יפות, והמון נשיקות.
איך מסיימים את ברכת יום ההולדת לילדה שלנו, כשרק אני נמצאת כאן כדי לתת לה אותה? הייתי מעדיפה לחכות עוד כמה שנים, עד גיל 12 אולי, כדי להתלבט בשאלה. אבל אין ברירה. יש תאריך, וצריך לתת את הברכה, אז צריך להכריע. בסוף כתבתי לה, "אוהבת מאד, אימא" – אבל לא שמתי נקודה בסוף המשפט.

כשצילמתי את הסרט שלי על משפחות אנשי קבע, צילמתי סצנה שבה אחת הילדות חוגגת יומולדת. האבא לא הגיע ושלח זר פרחים. תמיד כל כך צחקתי אבל באמת כעסתי על הסצנה הזאת. על אבא שחושב שפרחים יכולים להספיק לילדה בת חמש, במקום אבא שלה. עכשיו הייתי מסתפקת בנורית צהובה שתגיע מאבא.

אחרי שנגמר היומולדת, הגיע הזמן לארגן את המסיבה של דולב. בשבוע הבא יום הזיכרון. הראשון בלעדיו. מסתבר שלהתכונן ליום הזיכרון זה כמו להתכונן לליל הסדר. צריך לנחש את מספר האורחים ולהכין כיסאות בהתאם. רשת הצל כבר הוזמנה וגם המיחם כבר עומד במטבח. אפילו יש תכנונים של איפה אתה עושה את החג. "בשנה שעברה הייתי אצל בן דוד שלי בקריית שאול, השנה אני מתכנן לבקר את חבר שלי בהר הרצל ואז לבוא לדולב". קשה לבחור אצל מי להיות, כשמשפחת השכול כל כך גדולה ויש הרבה צדדים שצריך לבקר בחג. וכמו בימי ההולדת שלי, כשהייתי ילדה, אני מתעקשת לא להתארגן עם הרבה אוכל להרבה אנשים, כי אולי בסוף לא יבואו, וזה יהיה כמו ב"הקיץ של אביה".

"תם הטקס. לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד דום". לא רוצה לעמוד ולא יכולה לעמוד. כן, גם אשכנזיות רוצות לפעמים להשתטח על קברים. בעיקר אם הם של האהוב שלהן שלא ישוב. אבל אולי זה לא מתאים לטקס ממלכתי. כי הטקס צריך להיות "מכובד". זה לא הלוויה, שבה מותר להתייפח על האובדן. זה טקס רשמי של תודה, תודה למי שהיה מוכן להיות מגש הכסף כדי שבערב מדינה שלמה תוכל לחגוג בזיקוקים ובמסיבות, חוץ מכמה אלפי משפחות שממשיכות לבכות בבית.
אני כותבת עכשיו והגוף שלי מתחיל לרעוד. בדרך כלל רק הרגל רועדת. הרגל שאחותי קוראת לה "הרגל של דולב", כי כשהיא רועדת סתם ככה באמצע שיחה או ארוחה אחותי יודעת שאני חושבת על דולב. אבל עכשיו זה כבר כל הגוף. והאצבעות מחליקות על המקלדת ויש לי המון טעויות.

אני במתח. ובלחץ. מועקה שהולכת וגדלה. לפחות רווח לי שיום הזיכרון נופל השנה ב-21 בחודש, היום בחודש שבו דולב נהרג. כל חודש לקראת התאריך הגוף שלי מתחיל להיות כבד. הצעדים שלי נהיים איטיים ואני הולכת לישון צהריים כבר בעשר בבוקר. מתעוררת להאכיל את הילדים וחוזרת לשכב על הספה. וכל חודש אני בטוחה שאני חולה, או לקראת המחזור, ואז מגלה שהתאריך הגיע. מדהים שהגוף מבין לפני. אז השנה צ'ופרתי. במקום שני ימים כאלה בחודש אחד, הגוף שלי ואני נקרוס כישות אחת רק ליום אחד.

"מאיה", שמעתי את גיא מנסה לדובב את אחותה הגדולה, "למה אבא דולבי מת במלחמה?" "לא יודעת", ניסתה מאיה לחזל''ש את הנושא ולהמשיך לראות טלוויזיה. "אבל מאיה", הקטנה המשיכה, "מה זה מת?" וכשלא קיבלה תשובה מאחותה הגדולה והמדחיקה בעקשנות, עברה אליי. "אימא, מתי אבא דולבי שלי חוזר מהשמיים? כל כך כל כך אני רוצה לתת לו חיבוק".

נ.ב – אירוניה של טוקבקיסטים: לכתוב על הטור הזה "די נמאסת תפסיקי להתבכיין" ואז לעמוד דום בצפירה.