ההחלטה של רוסיה לבטל את האמברגו העברת טילי קרקע-אוויר מסוג S-300 לידי איראן, שעליה נודע אתמול (שני), מדגישה את אחת הדילמות האסטרטגיות הגדולות ביותר של ישראל בשנים האחרונות. הדילמה היא כיצד לנהל את יחסיה מול רוסיה, שהיא בעלת הברית המובהקת ביותר של איראן ושל סוריה במזרח התיכון, אבל מנסה לשמור על יחסים תקינים גם עם ישראל. הממשלה בהנהגת בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן השקיעה מאמץ ניכר, ושילמה מחיר משמעותי, בניסיון להתקרב לנשיא ולדימיר פוטין. התוצאה המסתמנת של המאמץ הזה אינה מעודדת כלל.
חשוב להדגיש כי בתגובה הישראלית להודעה הרוסית היה ממד של הגזמה. מוסקבה לא נקבה בתאריך להעברת מערכת הנ"מ לידי איראן, אלא רק הכריזו על כוונתם הכללית לעשות זאת. זה יכול לקרות תוך כמה שבועות, אבל יכול גם להידחות בזמן רב. ישראל ודאי תנסה לפעול מול רוסיה בערוצים שקטים כדי להבטיח דחייה מסוג זה.
הבעיה היא שגם אם המשלוח בפועל יידחה, ההודעה בנושא מצטרפת לממדים מדאיגים אחרים של שיתוף הפעולה הרוסי-איראני - החל מהקמת כורים גרעיניים חדשים לצרכי מחקר ועד להעמקת היחסים המסחריים בין המדינות, בדגש על סחר בנפט, באופן שיסייע לטהראן לשקם את כלכלתה הקורסת ולצבור עוד עוצמה אזורית. כמו כן, פוטין הוא גם בעל הברית המרכזי של איראן במאבקה לשימור שלטונו הרצחני של נשיא סוריה בשאר אסד. בכך, למעשה, הוא גם תומך בעקיפין בתפיסת חלקים מגבול ישראל-סוריה בידי כוחות חיזבאללה.
כל התהליכים הללו מסוכנים לישראל לא פחות מהסכם הגרעין המסתמן שראש הממשלה נתניהו מרבה להתריע מפניו. עם זאת, בשעה שבירושלים לא מהססים לרגע לתקוף את ארצות הברית ונשיאה ברק אובמה, הנהגת המדינה שומרת על נימוס מופגן בכל הנוגע ליחסיו של פוטין עם האיראנים.
היחס הזהיר והמכבד של ישראל כלפי פוטין הגיע לשיאו לפני כשנה, כאשר באו"ם נערכה הצבעה ביוזמת וושינגטון ושאר העולם המערבי על גינוי התוקפנות הרוסית באוקראינה. ישראל, שרואה את עצמה כחלק מהעולם המערבי ומסתמכת מזה עשורים על הגנתה של ארצות הברית בפורומים השונים של האו"ם, החליטה לשמור על נייטרליות ולא להופיע להצבעה. ההיעדרות המופגנת גרמה לזעם אדיר בארצות הברית ובמדינות אירופה, שראו בה את שיאו של ניסיון ישראלי להגיע ללבו של פוטין. עד היום, יותר משנה לאחר ההצבעה, דיפלומטים מערביים המוצבים בישראל עדיין מתקשים לעכל את ההתנהלות של ירושלים בפרשה זו, שרוב הציבור הישראלי כלל אינו מודע לה.
להתנהלות בנושא אוקראינה מצטרפת מסיבת העיתונאים האומללה שערך שר החוץ ליברמן יחד עם פוטין בסוף 2011, מיד לאחר הבחירות לנשיאות רוסיה. בשעה שברחובות מוסקבה ערכה האופוזיציה הפגנות המוניות בטענה שהיו זיופים בבחירות טענה שנתמכה על ידי גופים בינלאומיים שיבח ליברמן מול המצלמות בצעד מוזר, שבו התערב בנושא שאינו קשור כלל לישראל, את הבחירות ואמר כי הן היו הוגנות. ישראל, אגב, שלחה צוות משקיפים לאותן בחירות, כאשר בין המשקיפים הייתה גם סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום, חברת ממפלגתו של ליברמן. קירשנבאום, שמוכרת בכל העולם כסמכות בנושא, העידה כי הבחירות היו "הוגנות, חופשיות ודמוקרטיות".
אירוע זה הפך את ליברמן לפרסונה נון-גראטה בבית הלבן למשך תקופה ארוכה. מעמדו השתנה רק כאשר שר החוץ האמריקני ג'ון קרי שוכנע בידי יועציו כי ליברמן הוא שחקן המפתח שיכול לגרום לממשלה לתמוך בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. עם זאת, גם כיום, רבים בוושינגטון זוכרים כיצד שר החוץ הישראלי היה הדמות הבינלאומית הראשונה שנתנה לגיטימציה מחודשת לפוטין.
חשוב לציין כי בניגוד למשברים אחרים בין ישראל לארצות הברית, את הכעס בנושא רוסיה אי אפשר להפיל על הצד האמריקני. לא משנה מי הנשיא שהיה יושב בבית הלבן, ההתנהלות הישראלית בנושא אוקראינה הייתה גורמת לזעם אדיר. המועמד הרפובליקני הקודם לנשיאות, מיט רומני, נשאל במהלך מערכת הבחירות מהו האיום גדול ביותר על שלום העולם, והשיב בלי היסוס פוטין. כך השיב גם המועמד הרפובליקני ב-2008, ג'ון מקיין, שאף הגיע לקייב במהלך ההפגנות הסוערות נגד רוסיה לפני כשנה וחצי, שם הביע תמיכה בעצמאות אוקראינה.
בירושלים יודעים היטב כי מנקודת מבטן של שתי בעלות הברית החשובות ביותר של ישראל כיום ארצות הברית וגרמניה האיום הגדול ביותר אינו נמצא במזרח התיכון, אלא במוסקבה. המעורבות של פוטין בלחימה במזרח אוקראינה והווידוי הפומבי שלו כי שקל בשנה שעברה לעשות שימוש בנשק גרעיני, מעמידים את העולם בפני סכנה דרמטית הרבה יותר מהמשברים באיראן, סוריה ותימן גם יחד. עבור ישראל, כמובן, הסיכון הזה פחות משמעותי, וזו זכותה וחובתה של הממשלה להתמקד בסכנות הקרובות והמוחשיות יותר עבורנו.
אלא שההתרחקות הישראלית מהעולם החופשי והניסיונות להתקרב לפוטין גרמו עד כה יותר נזק מתועלת. פוטין ממשיך לתמוך באיראנים ובאסד, ואילו ישראל מוסיפה מוקד נוסף של מתיחות ליחסים המתוחים גם כך עם בעלות בריתה במערב.
לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il