נושאים חמים

מסע במדינה שלא מתה על נתניהו - אבל מפחדת משינוי

בבוקר 18 במרץ קמה חצי מדינה ולא הבינה איך הליכוד הגיע ל-30 מנדטים. "מסע בארץ הליכוד", סדרת כתבות חדשה של וואלה חדשות, תנסה לספק את התשובה. חמישה ימים, חמישה יישובים. היום: בית שאן. מחר: נתיבות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

שחקני הפועל בית שאן התקשו לרדת מהמגרש, ושוב ושוב השתחוו מול האוהדים בסיום המשחק. על הגדר ליוו אותם עשרות ילדים משולהבים. אחד מהם, בן עשר, נשאל מי המפלגה שלו. "ברור שאני תומך בביבי", אמר. "רק ביבי". כמעט כל החברים הנהנו בהסכמה, חוץ מאחד. "זה בטח תומך בבוז'י", מיהר בן העשר להקניט אותו. כולם צחקו והחבר נעלב. הוא בכלל תמך בבנט, אבל שכח לרגע את שמו. השיחה נקטעה. אחד הילדים הגיע בהתרגשות לספר שהמאבטחים הלכו ואפשר להיכנס לחדרי ההלבשה של השחקנים. בני העשר רצו אחריו, זונחים את הפוליטיקה לטובת החיים עצמם.

בבוקר שאחרי 17 במרץ קמה חצי מדינה ולא הבינה איך הליכוד טיפס עד ל-30 מנדטים. בחודש האחרון יצאנו למסע בארץ הליכוד. ביקרנו ביישובי גבול ובהתנחלויות, במרכז ובפריפריה, בצפון ובדרום, בירושלים ובתל אביב. ביקשנו מהליכודניקים לענות על השאלות שצצו: מה מקור התמיכה הבלתי-נדלית במפלגת השלטון, למה קמפיין הימין היה מוצלח במיוחד ואיפה השמאל שגה. אין מקום סמלי יותר לפתוח בו את המסע מבשבת בבית שאן.

יותר מ-50% מבעלי זכות הבחירה בבית שאן הצביעו מחל. כמעט 5,000 איש, עלייה של 15% מבבחירות הקודמות. חבר הכנסת הטרי מהליכוד ז'קי לוי עשוי להיות אחת הסיבות לכך. לוי הוא ראש עיריית בית שאן לשעבר, בנו השני של השר לשעבר דוד לוי ואחיה של חברת הכנסת מישראל ביתנו אורלי לוי-אבקסיס. לוי כיהן כראש עיריית בית שאן במשך שתי קדנציות. בבחירות האחרונות הוא הודח מתפקידו על חודו של קול. נדמה שהעלבון ההוא לא נרגע, והוא מעדיף שלא לדבר על הבחירות ההן.

אוהדים במשחק כדורגל של הפועל בית שאן (מערכת וואלה! NEWS , יעל געתון)
"ברור שאני תומך בביבי". ילדי בית שאן במשחק הכדורגל של הפועל בית שאן (צילום: יעל געתון)

בצהרי יום שישי 20 במרץ כינס ז'קי לוי ישיבת פעילי ליכוד בטבריה. לוי ביקש להגיד להם תודה, "להספיק לשתות איתם קפה לפני שהשבת נכנסת". הם נפגשו בבית קפה ברחוב הראשי. ארבעה פעילים בולטים מהאזור, ובהם חבר הכנסת לשעבר ציון פיניאן, שניהל את מטה הליכוד בגליל ובעמקים.

"תחילת העבודה על הבחירות לא הייתה עם אש בעיניים", נזכר פיניאן. "כאן בטבריה אנחנו הרוב ולא היה לנו עם מי לריב". הוא צחק, אבל צדק. 45% מתושבי העיר תמכו בליכוד - עלייה של 10% מבבחירות 2013. התמיכה במפלגות השמאל זניחה כל כך, עד שאפילו מפלגת עלה ירוק השיגה תוצאה טובה יותר ממרצ, כמעט פי שניים קולות.

ז'קי לוי, לשעבר ראש עיריית בית שאן וחבר כנסת מכהן מטעם הליכוד בשיחה עם פעילי המפלגה מטבריה (מערכת וואלה! NEWS , יעל געתון)
"בטבריה אנחנו הרוב ולא היה לנו עם מי לריב". ז'קי לוי בשיחה עם פעילי ליכוד בטבריה (צילום: יעל געתון)

צביקה סלוצקי, פעיל ליכוד מרכזי ומנכ"ל רשות ניקוז כנרת, סיפר ששעה לפני סגירת הקלפיות החלו להגיע הדלפות על תוצאות המדגם, "אבל לא היה בזה צורך, ברגע שראיתי את ההבעה על פניה של יונית לוי, שנראתה עצבנית, ידעתי שלליכוד יש סיכוי". "ואז ביבי התקשר", השלים אותו פיניאן ."הוא אמר שהקרב צמוד ושחייבים להוציא אנשים להצביע. העברתי את השיחה לדיבורית והוא דרבן את כל הפעילים במטה".

נדמה ששמו של המנהיג הנבחר עורר אי נוחות. סלוצקי הזהיר שהוא עומד לומר כמה דברים קשים: "אנשים כאן לא כל כך אוהבים את ביבי. אנשים כאן כעסו עליו. אם ביבי חושב שהציבור בחר בו, הוא טועה. ביבי אמנם הביא את הניצחון, אבל הציבור בחר בדרך, בליכוד". הדברים שלו זרקו שתיקה מסביב לשולחן. גם אם היו מסכימים איתו, ספק אם היו אומרים זאת בקול רם. מאוחר יותר הסכים לוי שהציבור נתן לליכוד הזדמנות אחרונה, ואם הוא לא יפיק לקחים, המחיר יהיה כבד. "ראש הממשלה הפנים שהוא חייב להוביל את הנושאים החברתיים, אחרת המצביעים ינקמו, ואין דבר גרוע יותר מאכזבה של אנשים שהולכים אחרי מפלגה, תומכים ומרגישים שלא הגשימו את החלום שלהם".

אינפו בית שאן ()

בליכוד כפי שלוי רואה אותו, יש הכול. יש מגוון אנושי, כזה המבטא לשיטתו את התמהיל הישראלי. מסיבה זו בדיוק, הוא סבור, השמאל נכשל: "מפלגה לא יכולה להיות בשלטון כשהיא אינה משקפת את העם".

העם מבחינתו של לוי הוא מנשקי הקמעות שיאיר גרבוז בז להם בכנס השמאל, תומכי אריה דרעי שצפו כיצד יאיר לפיד שולח אותו לשיקום במסגרת העימות הטלוויזיוני. "אלו דחפו את המצביעים בחזרה לליכוד", הוא הסביר. "כל הסימנים כולם החזירו את הציבור לפחד ממפא"י ההיסטורית, לחוויות שההורים שלהם עברו". עם זאת, לא רק הפחד ממפא"י היה המנוע של הליכוד. לטנעת לוי, גם החשש מהרשימה הערבית גרם לאנשים לצאת ולהצביע. "איחוד הרשימות הערביות יצר פחד. אנשים פחדו שבסופו של דבר הרשימה הערבית תהיה הבלוק החוסם".

לוי נבחר למשבצת הגליל ועמקים ונרשם לפריימריז ברגע האחרון. "ראיתי שהמאבקים שלי יכולים לקדם ולצמצם שנים של פערים בין הצפון למרכז, וזה דרבן אותי להתמודד", הוא סיפר. "כראש עיר נלחמתי שיבנו כאן רכבת, ישבתי עם האוצר ושמעתי איך הם אומרים שזה לא כלכלי והפעילו לחצים, ולבסוף נכנעו. הרכבת תאפשר לאנשים להישאר לגור בעיר ולעבוד בסביבה הרחוקה. הבעיה המרכזית של בית שאן היא העזיבה של הצעירים. כל מי שהתקדם בחייו, זמנו להישאר בבית שאן שאול".

הנחת אבן הפינה של קו הרכבת בית שאן-חיפה לוותה בהד תקשורתי עצום. ראש הממשלה, הגיע לבית שאן מלווה בנבחרת שרים, חברי כנסת, ראשי מועצות מהאזור ופעילים. הסמיכות לבחירות 2013 שדרגה את המעמד למופע לחיצות ידיים ו"פוטו-אופ" ססגוני. לוי, אז ראש עירייה מכהן, נראה קרוב מתמיד לראש הממשלה. "אני חבר אישי שלו", הוא מסביר היום, "ומקורב לו מיום שחזר לפוליטיקה".

לוי, בדומה לאביו בשעתו, מנסה למתג את עצמו כחבר כנסת חברתי. אם אכן יתמיד, צפויה לו, בדומה לאביו, התמודדות לא פשוטה. "הליכוד קיבל אמון אדיר מהצפון, ואני לא שוכח מאיפה באתי. אני לא אשנה את העור שלי בשביל אף אחד, ואם ארגיש שאני מיותר - אעזוב", הדגיש. הוא עצר את השיחה וסיפר בגאווה על אביו, שהתפטר בשעתו מממשלת נתניהו בשל חילוקי דעות על רקע חברתי. "אבא שלי זרע את הזרעים החברתיים, אלו שנובטים היום. אני לא מכיר עוד מישהו כמוהו שהתפטר על נושאים כאלה", אמר.

"הערבים משתלטים על כל מקום"

כשהשבת נכנסה, השתלט שקט עמוק על העיר. אין בתי קולנוע, אין מועדונים ואין מסעדות. שלט גדול המזמין לצימרים באווירה כפרית גילה בית ריק מיושביו. אפילו כלי רכב כמעט שלא חצו את העיר. לאורך הרחוב הראשי התקבצו חבורות של בני נוער. ישבו בגני השעשועים, על ספסלים ברחוב ודיברו. מדי פעם אחד השכנים צעק "שקט" מאחד החלונות והצליח להחליש לכמה רגעים את ההמולה.

בכל יום שישי הם נפגשים כאן, בגן השעשועים, בני 16 הלומדים בתיכון בעיר. "אנחנו חברים עוד מהיסודי", התגאה אופיר, שמיהר לקחת אחריות על השיחה. הוא ביקש להסביר שכולם מתנגדים כאן למחנה הציוני ושהם בכלל לא מכירים שמאלנים. לדעתו, הרצוג לא יכול להנהיג את המדינה. אין לו את הכריזמה ואת האומץ שיש לנתניהו, ולגבי המצב הכלכלי, הוא מאמין שיכול היה להיות טוב, אם רק היה די כסף בקופת המדינה.

"אם ביבי היה יכול ואם היה לו תקציב, הוא היה משפר את המצב הכלכלי. אין לי ספק בכך", אמר אופיר. יוסי ודרור, שהיו גם הם בגן השעשועים, סיפרו לחבורה שביום הבחירות עבדו עבור המחנה הציוני. כולם הסתכלו בהם המומים, ודרור מיהר להתנצל ולהסביר שקיבל את העבודה כי היה צריך כסף. "גם הסברתי לכולם שאני לא שמאלני, ובכלל, התביישתי לחלק את הפליירים שלהם", הבהיר. יוסי סיפר כי ביום הבחירות בכלל שכנע אנשים להצביע בנט. "עם החולצה של בוז'י עליי. אבל רק שלא יתפרסם לפני שישלמו לי", הוא ביקש. "בסוף החודש אני מקבל מהם 250 שקל".

ההסברים שלהם לתמיכתם בליכוד פשוטים: יכולת ההנהגה של נתניהו, האומץ כלפי האמריקנים ובעיקר הפחד שהמדינה תאבד את הצביון היהודי שלה. דרור, למשל, לא היה רוצה שיגורו ערבים בעיר, זה מפחיד אותו. "הם משתלטים על כל מקום, ואני לא מרגיש בטוח. אני לא יכול ללכת במזרח ירושלים בלי לחטוף אבן בראש". אופיר הסכים איתו וסיפר שהוא מבלה הרבה בסחנה, וקרה לו פעם שנתקל בערבים: "אני רואה את ההתפרעויות שלהם שם וזה מפחיד", אמר.

הפחד קיבל משקל גדול בשיחה עם בני הנוער. לא רק מפני חלוקת הארץ, אלא למעשה מפני כל מה שזר להם: אזרחי המדינה הערבים או הקהילה הגאה. לאוויר נזרקו מילים קשות. אופיר היה מעדיף שלא יעודדו הומואים להתחתן. יוסי הסביר שאם הם מתחתנים הם מאמצים ילדים ומשפיעים עליהם, וזה פסול לדעתו. חן אמרה שהומואים ולסביות אינם ממשיכים של העם היהודי.

עובר אורח שנקלע לשיחה ושמע את ההערות מיהר להגן עליהם: "רבים מהם גדלו במשפחות דתיות או מסורתיות. אולי זו הסיבה לדברים שלהם, אחרי הכול מדובר בנוער איכותי". מכל הילדים רק נערה אחת כעסה על התגובות שלהם: "אם הם חיים ככה וטוב להם, מה זה מפריע לכם?" היא כמעט צעקה. אופיר ענה לה שזה לא מפריע, ובלבד שזה יהיה רחוק ממנו.

"שחור, צא החוצה!"

זו הייתה שבת חורפית. למרות הגשם שירד, הרחובות היו מלאים בילדים משחקים ובזוגות אופניים שחצו מגרשי חנייה ריקים. השקט בלט במיוחד במרכז הקניות "צים סנטר", הפעיל בדרך כלל. רק לאחרונה פורסם בכלי התקשורת על כוונה להרחיב את המקום בהשקעה של 12 מיליון שקלים. בינתיים בסופי שבוע המקום נטוש, כמעט 50 חנויות סוגרות את שעריהן ומותירות מגרש חנייה עזוב. רק תחנת הטוטו הייתה פתוחה ומכרה טופסי הימורים שונים, גלידות, קפה וחטיפים. בפנים הצטופפו כעשרה גברים, התווכחו ומילאו בקפדנות טופס אחרי טופס.

ניסים בדוס חילץ שקית אשפה עמוסה והתיישב לדבר רק אחרי שאחרון הלקוחות עזב. "אני לא עובד כאן" הוא התנצל, "רק עוזר לבן שלי מדי פעם כשעמוס בשבת". בדוס בן ה-55 מנהל את הגן הלאומי של בית שאן. הוא נשוי ואב לארבעה בנים. אחיו הוא הבעלים של "טוסי", מסעדת היוקרה על גג עזריאלי. בדוס העדיף להישאר בעיר. הוא אוהב את השקט של המקום, את המרחב והאוויר. הוריו עלו לישראל ממרוקו כשהיה בן שלוש ונשלחו לבית שאן. איש לא שאל אותם היכן הם רוצים לגור, להם זה לא שינה כל כך. "הם בעיקר רצו להגיע לארץ הקודש והאמינו שאת החלום שלהם הם מגשימים כאן, בעצם המגורים בארץ הזו, בבית שאן", סיפר.

במרוקו אביו עבד כסוחר. העסק שניהל הצליח, והמשפחה חיה ברווחה. עם זאת, בארץ הוא לא הצליח למצוא עבודה, והכסף שהביאו איתם אזל. "אבא שלי הצטרף למשקים ועבד בגינון. אני זוכר שבכל בוקר הוא היה יוצא עם טורייה ומכנה אותה 'הנשק האישי שלי'". עם זאת, המשמרות הלכו ופתחו, ולאביו כמעט ולא הייתה הכנסה. "היום אני מבין שזה משום שלא היה לו פנקס אדום, והוא לא היה חבר מפא"י, אבל אז, התקשינו להבין את הסיבה".

ז'קי לוי, לשעבר ראש עיריית בית שאן וחבר כנסת מכהן מטעם הליכוד במשחק של הפועל בית שאן (מערכת וואלה! NEWS , יעל געתון)
ז'קי לוי במשחק כדורגל של הפועל בית שאן (צילום: יעל געתון)

החיים בבית שאן של שנות ה-60 היו פשוטים. "גרנו בשיכון, ושיחקנו הרבה בחוץ. אמנם לא היה לנו כלום, אבל חיינו טוב מהכלום שהיה", נזכר בדוס. מרקם החיים העדין בעמק בית שאן היה מורכב ממערכת היחסים הסבוכה בין הקיבוצים לעיר. "כמו שתל אביב לפריפריה היום, ככה הקיבוצים היו עבורנו אז", סיפר בדוס.

כשמלאו לו 11 שנים, ארגן בדוס את חבריו ללכת לקיבוץ ניר דוד השכן כדי לשתות מברז הסודה בחדר האוכל. "להיכנס לחדר האוכל הרגיש כמו להיכנס למקדש. מקום שבו שוכנים נביאים וכוהנים, ולא אחד כמוני". המעמד היה מרגש עבורו, אך כשכבר כמעט הגיע לברז, תפס אותו חבר קיבוץ מבוגר וסילק אותו מהמקום. "זה היה כמו לראות את החלום בהישג יד ולאבד אותו. הוא תפס אותי וצעק עלי 'שחור, צא החוצה'! אני בן 55 היום ומתוקף תפקידי עובד עם הקיבוצים בסביבה. עם השנים הפכנו לחברים טובים, אבל הצלקת ההיא לא עברה מעולם".

הסיפורים על אביו ועל ברז הסודה הצטרפו עם השנים לעוד ועוד חוויות שהפכו בשנת 77' לאידיאולוגיה, למנהיג ולנאום. "אני זוכר את הנאום שלו בתגובה ל'צ'חצ'חים' של דודו טופז וזה קנה אותי. עד אז חייתי בתחושה שהמערך גוזל לי את המדינה, שאין לי מקום בה. כנער הרגשתי שבחסותו של בגין אהיה בטוח במדינה. מאז אני מצביע ליכוד".

בדוס עצר רגע והתחרט. "בעצם הייתה פעם אחת בחיי שהצבעתי למערך. זה היה עבור רבין. סמכתי עליו, על ההיסטוריה הצבאית שלו, על האישיות הבוטחת". כשניגש לקלפי במרץ האחרון כלל לא התלבט. "כל העולם נגדו, התקשורת, V15, הקמפיינים נגד אשתו - נראה שכולם מתגייסים להפיל את השלטון בישראל. זה גרם לי ולשכמותי לצאת ולהגיד 'די, הגזמתם'".

(עדכון ראשון: 10:38)