נושאים חמים

"מגיע לנו יותר, כי החיים קשים יותר": מנהלי בתי חולים בפריפריה מדברים

נדמה לכם שבבתי חולים במרכז הארץ צפוף? בצפון ובדרום יכולים רק לקנא. מנהלי חמישה בתי חולים גדולים מספרים לוואלה חדשות על הקושי לגייס תרומות כשלא יורים, על מחסור בלתי נתפס במיטות אשפוז ועל מטופלים מעוטי יכולת שנאלצים להיגרר באוטובוסים למרכז

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

התקופה שאחרי מבצע צוק איתן הייתה שעתם היפה של בתי החולים בדרום. תשומת הלב הציבורית הייתה נתונה לאזורים שנפגעו במיוחד בימי הלחימה. שלושה חודשים אחרי המבצע, נסע ד"ר אהוד דודסון, מנהל בית החולים סורוקה בבאר שבע, לארצות הברית. הוא נפגש שם עם אנשי הפדרציה היהודית בניו יורק והשיג תרומה נאה "ממשפחה חמה ואוהבת ישראל" בעבור חדר הטראומה שלו, שהיה פעיל מאד בזמן המבצע.

מאז המבצע חלף זמן רב, והקושי לגייס תרומות חזר להיות מורגש בסורוקה, כמו ביתר בתי החולים בפריפריה. "אומרים שהעשירים אוהבים את רחוב ויצמן בתל אביב (שבו נמצא בית החולים איכילוב, מ"ש), יותר מאת באר שבע", קובע ד"ר דודסון במרירות. "הם מעדיפים לשים את כספם היכן שכמה שיותר אנשים יראו את התרומה שלהם".

פצועים מגיעים לבית החולים סורוקה, יולי 2014 (בן קלמר)
"חדר המיון העמוס בישראל". פצוע מפונה לבית החולים סורוקה בזמן מבצע "צוק איתן" (צילום: בן קלמר)

המחסור בתרומות הוא כיום הנושא המרכזי שמטריד את בתי החולים המרוחקים ממרכז הארץ. בבסיס הבעיות שעמן הם מתמודדים - המחסור במיטות אשפוז, הקושי בגיוס רופאים וכוח אדם איכותי, המחסור בטכנולוגיות מתקדמות ובשירותים בסיסיים, התורים הבלתי אפשריים לניתוחים והתשתיות הרעועות - עומדת מצוקה תקציבית קשה. בהיעדר תמיכה מספקת מהמדינה וכמעט בלי הכנסות מתיירות מרפא וממחקרים, מנהלי בתי החולים משליכים יהבם על התורמים.
בינתיים, המציאות הבריאותית של האוכלוסייה שלה הם נותנים שירותים עגומה. תוחלת החיים של תושבי הפריפריה קצרה יותר ותמותת התינוקות גבוהה יותר. דו"ח מבקר המדינה מ-2012 מצא כי בפריפריה נרשמים יותר מקרי מוות ממחלות הניתנות לטיפול, בהשוואה למרכז הארץ. תושבי הפריפריה נוטים לחלות יותר במחלות כרוניות כמו סוכרת וממעטים לעשות בדיקות לגילוי מומים מולדים.

'בואו לדרום, תחיו שמונה שנים פחות - זאת לא ממש סיסמה שיווקית טובה", אומר ד"ר דודסון. מנהל סורוקה ועמיתיו, שמנהלים ארבעה בתי חולים נוספים בפריפריה, מספרים לוואלה חדשות על החיים עצמם – על מציאות שבה ניהול המוסד שהם עומדים בראשו הוא אתגר יומיומי. ד"ר מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל; ד"ר ארז און, מנהל בית החולים פוריה בטבריה; ד"ר חזי לוי, מנהל ברזילי באשקלון; ד"ר אבי גולדברג, מנהל יוספטל באילת וד"ר דודסון זועקים את זעקת תושבי הפריפריה.

1.39 מיטות אשפוז לאלף איש

"לפעמים זה כמו אירוע רב נפגעים פה", מתאר ד"ר ברהום את המצב בחדר המיון שלו. המרכז הרפואי לגליל הוא השני בגודלו, אחרי רמב"ם בחיפה, מצפון לתל אביב. הוא משרת כ-600 אלף תושבים, ומדובר באוכלוסייה הולכת וגדלה. לשם השוואה, בשנת 1980 שירת בית החולים 90 אלף תושבים. מאז גדל מספרם כמעט פי שבעה. עם זאת, לרשות הרופאים עומדות 700 מיטות בלבד. "120 אלף בני אדם מגיעים בשנה למיון שלנו, ויש לנו שם בסך הכול 56 מיטות. ומספר הפונים הולך וגדל משנה לשנה".

לא רק אצל ד"ר ברהום צפוף. מדוח שפרסם משרד הבריאות ב-2014 עולה כי מספר מיטות האשפוז עומד על 1.39 מיטות לאלף תושבים בדרום ו-1.58 לאלף תושבים בצפון. גם בשאר האזורים בארץ המספר נמוך מאד בהשוואה למדינות ה-OECD, אבל המצב טוב יותר מבפריפריה: בירושלים יש 2.29 מיטות לאלף תושבים, ובתל אביב - 2.12. במשרד הבריאות מודעים לבעיית הגידול באוכלוסייה, וגם להזדקנותה ולהזדקקותה הגוברת לשירותים רפואיים. המשרד הקצה תוספת מיטות, אך לדברי המנהלים, אין זו אלא טיפה בים.

"בית החולים סורוקה חייב לקבל עוד מיטות", קובע ד"ר דודסון, מנהל בית החולים הגדול בדרום, שבו 1,021 מיטות. "הגידול באוכלוסייה מהיר כאן יותר מבמרכז ובקרוב צפוי מעבר גדול של בסיסי צה"ל לדרום. אנחנו חייבים להיערך לעתיד". הלחימה בדרום בקיץ האחרון חידדה את הצורך הזה. "בית חולים ברזילי לא ערוך למלחמה", קובע ד"ר לוי. "אחת המסקנות הגדולות שלנו היא שחייבים להגדיל את חדר המיון והטראומה. חדר המיון של סורוקה הוא העמוס ביותר במדינת ישראל", מוסיף ד"ר דודסון.

בבית החולים יוספטל מתמודדים עם עומס עונתי - אם בתקופת החורף מספקים שם שירות לעיר של 60 אלף תושבים, בחודשי הקיץ העמוסים יכול המספר לזנק ל-150 אלף בני אדם. "מהמקום שבו אני יושב, אני אומר שבית חולים עם 65 מיטות לא יכול לספק את השירותים הנדרשים", אומר ד"ר גולדברג.

"אני מחזיק 60 חולים במחלקה פנימית, עם רישיון ל-36", מודה ד"ר לוי. בבית החולים שלו, ברזילי, ישנן 534 מיטות בסך הכול, עבור תושבי אשדוד, אשקלון והיישובים מסביב. "אנחנו מנסים להתקדם ולהדביק פערים עם מרכז הארץ, אבל המדינה צריכה להיחלץ לטיפול באוכלוסייה, שאמורה ליהנות משירותי רפואה מתוקף זכותה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי".

קודם כל נותנים למרכז

סעיף 1 בחוק קובע כי "ביטוח הבריאות הממלכתי לפי חוק זה, יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית". המצב בפועל רחוק מלהיות שוויוני, לא רק בתחום האשפוז. גם בטכנולוגיות הפערים גדולים. "אין לנו יכולת לרכוש ציוד מתקדם, שהוא לחם חוקם של בתי החולים במרכז", אומר ד"ר לוי. בסורוקה, בית חולים השייך לקופת החולים כללית, המצב מעט טוב יותר. "ישנה אפליה", מודה ד"ר דודסון. "הכללית עוזרת, אבל רק אחרי המרכז".

ביוספטל, גם הוא של הכללית, התמונה קשה יותר. "אנחנו בית חולים מאד פריפרי", אומר ד"ר גולדברג. "יש דברים שאין אצלנו. כמו צנתורים, מחלקות נוירוכירורגיה, כירורגית חזה ועוד. אדם שמקבל התקף לב באילת עובר אצלנו טיפול ראשוני, הכולל המסת קריש הדם, ואז אנחנו מעבירים אותו לסורוקה, באמבולנס או במסוק, אם יש אחד כזה בדיוק בעיר".

מצב התשתיות עגום אף הוא. "בית חולים שנבנה ב-1961, עם חדרי אשפוז לארבעה; ליקויי בטיחות כמו היעדר דלתות אש; חשש לזיהומים שעוברים בצנרת ישנה", מונה ד"ר לוי חלק מהליקויים בבית החולים שלו.

שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, מביקורו בפגייה הממוגנת של בי"ח ברזילי באשקלון, אוגוסט 2014 (יח"צ , דוד אביעוז, בית חולים ברזילי)
"בית חולים שנבנה ב-1961". שר הביטחון משה יעלון מבקר בפגייה הממוגנת בברזילי (צילום: דוד אביעוז, בית חולים ברזילי)

התנאים בבתי החולים בפריפריה מביאים חולים רבים ובני משפחותיהם להיטלטל בדרכים, כדי להגיע לבתי החולים במרכז הארץ. ד"ר און מפוריה מנסה להמחיש את המציאות הקשה הזאת. "רוב התושבים כאן באזור הם לא בעלי אמצעים. למשפחות רבות אין כלי רכב. הם נוסעים לטיפולים, לפעמים מורכבים, בתחבורה ציבורית. אבל זה לא נגמר בזה - אחר כך בני המשפחה צריכים לבקר אותם. כל הנסיעות האלה הן הוצאה כספית קשה מאוד.

"גם מי שיש לו ביטוח משלים לא מנצל אותו, כי לחלקם אין היכולת לשלם דמי השתתפות עצמית. למעשה נוצר מצב שתושבים בפריפריה מממנים את הביטוחים המשלימים של אלה שגרים במרכז". "אנחנו נתקלים בחולים רבים שאינם נוטלים תרופות, משום שאין להם כסף לרכוש אותן", מוסיף ד"ר ברהום. "וצריך לזכור שיש יותר חולי סוכרת במגזר הערבי מבכל אזור בארץ".

בתחום טיפולי הסרטן, המצב קשה אף יותר. המחלקה האונקולוגית של סורוקה ובה 22 מיטות, היא המחלקה היחידה המשרתת חולי סרטן קשה באזור המשתרע מאשדוד עד אילת. "המחלקה הזאת מתקיימת בתנאים בלתי סבירים", אומר ד"ר דודסון. "חולה מערד מגיע אליי ומקבל טיפול במרתפים. אין פרטיות, כולם נמצאים בכוך. אנחנו בונים כעת מרכז חדש לחולים אונקולוגיים, שייפתח בסוף 2016, בעלות של כ-200 מיליון שקל. אני מקווה שזה יגשר על הפערים".

בשנה שעברה התפרסם סיפורו של גיל היימן, נער בן 17 מבאר שבע, שהתמוטט בעקבות דימום מוחי ואושפז בסורוקה. בהיעדר מחלקת שיקום בנגב, הוא הועבר לבית החולים שיבא במרכז הארץ, שם נפטר כעבור חמישה חודשים. אמו של גיל היא ד"ר ניצה היימן-נוימן, סגנית מנהל בית החולים סורוקה. אחרי מותו, החליטה מי שעברה בעל כורחה לצד השני, זה של המטופל, לפעול להקמת מחלקת שיקום ראשונה בנגב. בחודש שעבר נחנכה המחלקה בטקס מרגש בסורוקה.

גם במקרה הזה הדימוי המתאים הוא דימוי הטיפה והים. "אנחנו משתדלים לספק את הבסיס, אבל אין באילת שיקום או כל אשפוז ממושך סיעודי מורכב. זה יוצר מצוקות. משפחות שגרות בעיר צריכות להתמודד עם אשפוז ארוך של בן משפחה במרכז הארץ. יש כאלה שנאלצים לעשות רילוקיישן". "אין כמעט שיקום גריאטרי בדרום הארץ", מוסיף ד"ר לוי מברזילי. "זאת בעיה שתלך ותתפח לממדי ענק ככל שהאוכלוסייה תתבגר".

בצפון המצב דומה. על פי דוח משרד הבריאות, במחוז הצפון ישנן 40 מיטות שיקום. זאת לעומת 276 מיטות שיקום במחוז המרכז, ועוד 231 מיטות בתל אביב בלבד. המחלקה הגריאטרית השיקומית היחידה בצפון נמצאת בפוריה, בית חולים קטן עם 318 מיטות בסך הכול. "זאת מחלקה עם שירות מצוין אבל בבניין ישן, שאינו ראוי", מודה ד"ר און. "רק 18 מיטות. זה כלום. אין לנו מקום פיזית. שלושה אנשים יחד בחדר. אם לא נבנה בניין חדש, ניאלץ לסגור את המחלקה. בימים אלה אני מחפש אחר משאבים כדי לבנות מחלקה חדשה. וזאת היחידה בצפון".

הקשיים שמגוללים המנהלים מולידים קושי נוסף - לגייס כוח אדם איכותי לבתי החולים בפריפריה. "היכולת לייצר כאן מקבץ של רפואה וכוח אדם איכותי יותר ולשמר אותו פחותה לעומת המרכז", אומר ד"ר לוי. "אין לנו כלים לפתות רופאים לבוא אלינו", אומר ד"ר גולדברג. "הבעיה אצלנו עמוקה יותר. הסכם הרופאים (שנחתם ב-2011 עם משרד האוצר, מ"ש) הבטיח להעביר מענקים למתמחים, אבל אצלנו אין מתמחים. בגלל מצוקת הרופאים, אנחנו מטיסים רופאים מומחים ממרכז הארץ. מדובר בהוצאות גדולות מאוד".

החמלה שברפואה

משהו בכל זאת הביא את המנהלים, חמישה רופאים בכירים ועתירי ניסיון, למקום שבו הם נמצאים. ד"ר ברהום חזר לאזור שבו גדל. הוא מתגורר בכפר ורדים ונכנס לשנתו השמינית כמנהל המרכז הרפואי. "אנחנו לא רוצים להיות פקידים. אנחנו רוצים להיות מנהיגים", הוא מצהיר. "הקהילה שלנו חייבת טיפול. מגיע לפריפריה יותר מתקציב הבריאות. אנחנו, לדוגמה, חייבים מגדל אשפוז ולפחות שישה חדרי ניתוח, הכרחי ומידי".

ד"ר דודסון מתגורר בכפר סבא. "אני נשאר פעם-פעמיים בשבוע ללון בבאר שבע. אני לא היחיד שעבר לעבוד כאן. לפחות ארבעה מנהלי מחלקות חדשים החליטו שהם קושרים את גורלם עם הדרום ואני רואה בזה תעודת כבוד. כנראה שיש עוד טיפת ציונות בישראל". ד"ר חזי לוי, לשעבר קצין רפואה ראשי, מנהל את ברזילי מ-2012. "באתי לכאן כי התפקיד אתגר אותי ועדיין מאתגר. זה חלק מהחלום להיות רופא. להביא רפואה זמינה ומודרנית למקומות מרוחקים, זאת החמלה שברפואה".

ד"ר און, תושב זכרון יעקב, הגיע לפוריה ב-2013, אחרי ששימש סגן מנהל בית החולים בילינסון בפתח תקווה. "הניהול בבילינסון שונה מהותית, בעיקר במגוון השירותים הקיים ובמשאבים שניתנים לבתי החולים במרכז לעומת הפריפריה. שם יש הכנסות גדולות מתיירות מרפא, שם מקבלים תרומות. מסביב, במרחק 10 דקות, יש את שיבא, את איכילוב. מתישהו החלטתי שצריך לעשות יותר ממה שאני עושה. במרכז יש הרבה מנהלים. מבחינתי זה הגשמת חלום ישן".

מטבע הדברים, כשנכנס לתפקיד לפני שש שנים, העתיק ד"ר גולדברג את מקום מגוריו לאילת. "ראיתי בזה אתגר ושליחות. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לבוא לנהל את בית החולים הזה", הוא נזכר. עיניהם של המנהלים נשואות לשר הבריאות החדש, שעל פי כל ההערכות יהיה יעקב ליצמן. שמו של ח"כ ליצמן עולה לא פעם כמי שראה את החשיבות שבחיזוק הפריפריה.

"השר החדש מכיר את המטריה יותר טוב ממני", אומר ד"ר און. "הוא מאד פתוח למצוקות שקיימות פה ואין לי ספר שהוא ידע מה לעשות". "קודם כל שים את הפריפריה בראש מעייניך", פונה ד"ר לוי ישירות לליצמן. "לתושבי הפריפריה מגיע בדיוק כמו לתושבי מרכז הארץ, אפילו יותר, כי החיים כאן קשים יותר. והם חיים כאן לטובת מדינת ישראל. זה סוג של שליחות שהם נמצאים כאן".