מאז הוקם הבנק העולמי בתום מלחמת העולם השנייה, הוא הפך לאחד הכלים המרכזיים שבהם השתמשה ארצות הברית לשימור מעמדה בעולם - ולחיזוקו. בתחילה נעשה הדבר כאשר הבנק סייע לשקם את מדינות מערב אירופה, וחיזק את הקשרים הכלכליים שלהן זו עם זו, ובעיקר עם ארה"ב. לאחר מכן, נעשה הדבר באמצעות העתקת מודל העזרה והפיתוח שנתנה ארה"ב לאירופה לשאר מדינות העולם, גם אז בסיוע הבנק.
באופן רשמי, הבנק העולמי מעולם לא היה "בנק אמריקני". מניותיו הוחזקו על ידי מדינות רבות, וארה"ב הייתה רק אחת מבין רבים. אך בפועל, בראש הבנק עמדו תמיד פוליטיקאים או כלכלנים אמריקנים, והפרויקטים והכספים בהם השקיע הבנק היו תמיד בבעלות ארה"ב והגוש המערבי, או במדינות שהבטיחו לנוע בכיוון זה. הבנק העולמי שימש למעשה כזרוע הכלכלית של המערב, כבנק השקעות שמטרתו לפתח את כלכלת העולם על פי המודלים והאינטרסים של ארה"ב, אם באופן ישיר, ואם על ידי הקמתם של תתי-בנקים אזוריים, הפועלים בצלמו ובדמותו.
אך בחודשים האחרונים, המונופול של הבנק עולמי מתחיל להישבר, אחרי שנים שבהן סין וכלכלות עולות חדשות דרשו לשנות את מבנה הבנק העולמי ונדחו. בחודש אוקטובר האחרון, החליטו הסינים להקים בנק עולמי מתחרה, הבנק האסייתי להשקעות תשתית (AIIB). זהו בנק שיפעל במתכונת ומטרות זהות לאלה של הבנק העולמי, אך במקום בנק שבו ארה"ב ובנות בריתה יהיו השחקניות המרכזיות, סין תאחוז בו את המושכות.
בתחילה, היה נראה שסיכויי הצלחתו של הבנק נמוכים במיוחד. ארה"ב הודיע שהיא מתנגדת להקמתו, ואף הפצירה בכל מדינות המערב החברות ב-OECD, שלא לשתף פעולה עם המהלך הסיני. המטרה הייתה ליצור תנאים, שבהם הבנק יכלול אך ורק מדינות מתפתחות, ללא נציגות למדינות המערב, ובכך יהפוך לבנק אזורי שלא יתחרה בבנק העולמי. ארה"ב שאפה שהבנק הסיני יהיה בעל מעמד נחות וחלש מזה של "אחיו הגדול".
ואולם, אחרי שהסינים הכריזו שסוף החודש הנוכחי - 31 במרץ - יהיה המועד האחרון שבו ניתן להצטרף לבנק האסייתי, ולקבל מעמד של חברה מייסדת, האיום עבד, והסכר נפרץ. בתחילה הייתה זו בריטניה שהודיעה כי תצטרף לבנק למרות התנגדותה של וושינגטון, מהלך שגרר בתוך שבוע הודעות דומות מצד צרפת, גרמניה ואיטליה שאר המעצמות באיחוד האירופי. בשבוע האחרון הודיעו גם יפן כי היא שוקלת לשנות את גישתה, ולמרות ההתנגדות האמריקנית, להצטרף - תחת תנאים מסוימים - לבנק. מהלך זה גרר הודעות דומות מצד אוסטרליה וקוריאה הדרומית, המעצמות הכלכליות האחרות של דרום מזרח אסיה.
העובדה כי למרות התנגדותה החריפה של ארה"ב למהלך הסיני הבנק האסייתי עומד לקום, כאשר אפילו בעלות הברית הגדולות תומכות בו, מציג שני שינויים מרכזיים שחלו בכלכלה העולמית בשנים האחרונות. השינוי הראשון הוא שלראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, אסיה עשירה מספיק כדי לעזור לעצמה ולאזורים נוספים, ואינה זקוקה עוד לנדבות ותכתבים מצד ארה"ב וממדינות המערב בתמורה לכספי פיתוח. השינוי השני החשוב עוד יותר: מדינות מערביות אחרות, ובהן מדינות אירופה, יפן ואוסטרליה, כבר אינן מרגישות צורך להתנצל בפני ארה"ב או להשתרך אחריה. כעת, הן מרגישות חופשיות לפעול בכלכלה העולמית, ואף רואות בענק הסיני מתחרה לגיטימי וחשוב.
לארה"ב נותרו כעת רק שתי אפשרויות. האחת, לשנות גישה כלפי המהלך, להצטרף לבנק האסייתי ובכך להשפיע עליו מבפנים, במעמד שווה לסינים. לחילופין, עשויים בארה"ב לבחור שלא לקבל את הסדר החדש, להתעלם מקיומו באופן מופגן ולהשקיע בבנק העולמי הוותיק עוד יותר, מתוך תקווה שהפרויקט הסיני ייכשל. בכל תסריט שייבחרו, מרץ 2015 יהפוך לחודש בו נשבר המונופול של ארצות הברית על פיתוח העולם, ושבו הבנק העולמי כבר אינו שחקן יחיד, אלא חולק את העולם עם שחקנים כלכליים נוספים.
עומר גנדלר הוא תלמיד מחקר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ומפעיל הבלוג "תוצרת חוץ"